30 דקות משריקת הפתיחה: המעבר המהיר מהרגשת האופטימיות להרגשת הכעס והתסכול. מפל ציפיות ענק שנובע כתוצאה מפער עצום בין מה שמצפים לראות מנבחרת ישראל ומה שראינו בפועל מול אירלנד: נבחרת משוטטת, כבדה, איטית, סטטית, וכל זה באירוע שדווקא פה הייתה צריכה לנצח.
נכון שכל ההתנהלות הפוליטית הבזויה של אירלנד לפני המשחק איחדה את רובנו בעם (כולל אלה שלא הכי חובבי כדורגל) סביב אותו משחק (בדיוק כמו שקרב האגרוף בין לואיס ושמלינג איחד את העמים האמריקני והגרמני סביבו ב-1940), הייתה פה הזדמנות לכדורגל הישראלי להתעלות על עצמו, להחזיר את האמון האבוד מזה שנים. ומה קיבלנו במקום? נבחרת אנמית, כבויה, נרפית שמפסידה כל תאקל ומאבק מהרגע הראשון.
בפן המקצועי, זה היה קמפיין שאמור היה להתחיל להביא תוצאות. נגמר שלב ההכנה. איזה שחקן בקמפיין הזה נראה טוב? איזה שחקן מוציא מעצמו את המקסימום? איזה שחקן מצליח להביא את יכולותיו כמו בקבוצתו? רוצים שהשחקנים המוכשרים ישחקו ביחד בהתקפה, אבל מה עם משחק הגנה אמיתי מהצד השני? ואם מדברים על התקפה? אפס יצירתיות בהתקפה. אפס איכות בהגנה. תופעה שחוזרת על עצמה בכל קמפיין לאורך עשורים: שחקנים לא בכושר, שחקנים שלא משחקים בקבוצות בסגל, שחקנים שלא משחקים בתפקיד שלהם, רק כדי להכניס את כולם למערך דינמי (שמשתנה מהגנה להתקפה ולהפך), מערך שקשה לייצר בזמן קצר בנבחרת. מערך ללא שלד! זה לא עבד עד עכשיו, לא עובד ואף פעם לא יעבוד!
דור פרץ למשל, היה חסר מאוד במחצית הראשונה. נכון, כשהוא שיחק כקשר אחורי יותר מול האוסטרים הוא לא הורגש. הפעם הוא נכנס בעמדה בה הוא יכול להשפיע ולהביא את התכונות הטובות שלו. לא צריך רק לתת לשחקנים לשחק, אלא גם להוציא את המיטב מהם.
נבחרת נחמדה היא לא נבחרת מנצחת. זה שיש הרבה כישרונות זה לא קבוצה כאשר הסכום שלה נמוך יותר מסך החלקים שלו. צריך למצוא את השילוב הנכון, גם אם זה אומר לוותר על הצורך לרצות את כולם: מה המאפיין של הנבחרת? מה ינצח לנו משחקים? הגנה? התקפה? מהי אסטרטגיית הנבחרת? אם בכלל?
ההגנה של נבחרת ישראל לא התפרקה רק מול אירלנד. היו סימנים מזהירים: מקום 44 מתוך 55 נבחרות באירופה. לספוג שלושה שערים בכל אחד משני המשחקים האחרונים? רז שלמה למשל, בלם טיפוסי בסגל, עם יכולת ירודה בשנים האחרונות, לא היה צריך להיות בסגל! בדקה ה־14: כדור רוחב נבלם אצל שלמה, הבלם החליק, הכדור חזר לאבאנקווה ופארוט האירי קיבל מתנה והכניס שער קל. שתי דקות אחר כך כדור עומק אחד של מוילן חתך את כל ההגנה, ואידה נשאר לבד מול פרץ. מי הכניס את שלמה להרכב? המאמן רן בן שמעון. תמיד יהיה תירוץ: סגל חלש, אין אפשרויות. בסוף זו החלטה מקצועית שהתעלמה מכל הסימנים.
גם לשחקנים מגיעה ביקורת קשה. לספוג שלושה שערים בתוך 11 דקות זו הפתיחה הכי גרועה שידענו אי פעם בנבחרת ישראל במשחק רשמי. אפילו התבוסה הביתית לדנמרק ב-1999 לא הייתה כזו צורבת, אז לקח להם 66 דקות לכבוש את השער השלישי מתוך החמישה. 64% מזמן המשחק הכדור היה בידי שחקני נבחרת ישראל, ומה הם עשו? הרבה, חוץ מיצירת מצבי הבקעה ממשיים! פשוט נבחרת רכה ורדומה!
ובסוף המשחק, רשימת התירוצים: "לא היינו מספיק אגרסיביים","המערך היה כך...","לא היינו ראשונים לכל כדור", "שפת הגוף". האם באמת גליץ' היה מעיף את פארוט באוויר בדקה הראשונה וגורם לו להחמיץ? קארמה מעולם לא ניצחה משחק כדורגל. נאום מוטיבציה מעולם לא כבש שער. לצעוק מהקווים "יאללה, יאללה" לא עזר לנצח את אירלנד ואף נבחרת עדיפה אחרת. במקום להכין נאום שיגרום לשחקנים לרצות לטרוף את הדשא, אולי כדאי לעבוד קצת על סגירות אלכסוניות, למשל, חלק מ א-ב של כדורגל?
כל ההכנה הציבורית למשחק הזה עסקה בשאלה איך נענה לאירים ונלמד אותם לקח, אבל כדי להוכיח משהו על המגרש צריך לדעת לשחק כדורגל. כדור לא מעניין אותו מה מאמן אומר לפני משחק, .כדור גם לא יודע כמה חשוב לנו לנצח. לכדור צריך להגיע בזמן. מגרש כדורגל אינו שדה קרב שדורש אומץ לב ורצון בלבד. זה מגרש שבו צריך גם לשחק כדורגל! ואם היינו מנצחים, אז היינו בטח מספרים לעצמנו איך שכל הבלגן איחד את הנבחרת, נתן לשחקנים סופר מוטיבציה. די להתבדות! את ה"טירוף" הזה אי אפשר למכור לפני משחק ואז להשתמש בו כעוד תירוץ להפסד צורב!
תסתכלו על אירלנד ותסתכלו עלינו. העניין פה די פשוט: בהרכב של אירלנד אין שחקנים מ"ליגת העל" האירית. כולם כולל כולם משחקים באנגליה, ספרד, ואחד בבלגיה! לא משנה באיזו קבוצה שם משחקים, מהטופ או מהתחתית, שם משחקים 90 דקות בקצב שאנחנו מפרשים "טירוף". הם בכושר טוב.הם משחקים בליגות טובות יותר, מול יריבים טובים יותר, ונדרשים לקבל החלטות מהר יותר, הם מגיעים לכדור לפנינו. הם כל הזמן מסתכלים קדימה לעבר השער הישראלי ולא מחפשים אל הזמן ללכת על בטוח ולמסור אחורה לשוער שלהם מ-40 מטר. הם פשוט רגילים לעשות את זה בכל שבוע.
אין פה שום קשר לזה שלא הגענו "בגישה לא נכונה". אנחנו עדיין מדברים על אירלנד "הישנה והאפורה מלפני עשור ומעלה", זו שעם אברם גרנט עשינו שתי תוצאות תיקו איתה אי שם ב-2005, כאילו שהיא נבחרת של פועלים בסוף יום עבודה, ושהכל תלוי רק בנו. אותה אירלנד דרך אגב, ניצחה לא מזמן את פורטוגל והונגריה במשחקים חשובים ומכריעים. איזו נבחרת עדיפה מעלינו בדיוק ניצחנו בקמפיין הקודם? מי אנחנו בכלל שנגיד: נבוא וללמד אותם לקח? איזה כלים יש לנו לכך? קישור שבנוי על "כוכבים" מ"ליגת העל" הישראלית? עם שחקנים מ"ליגת העל" הזאת לא עולים ליורו ובטח שלא למונדיאל!
נכון, יש כמה שחקנים מוכשרים שמשחקים בחו"ל בליגות "סבירות", אבל גם זה לא מוחק פערים של נבחרת שלמה. צריך עבודה מקצועית, הכנה מתאימה והבנה מפוכחת של הרמה שלנו. בכל מפגש עם יריבה אירופית השחקנים שלנו בהלם קרב ומופתעים מחדש, כי אין שנייה נוספת לחשוב מה עושים כמו בליגת העל!
מה עם עמדת המאמן? בן שמעון אינו פטור מאחריות לכישלון הזה! גם אם זה כישלון כרוני של עשורים. לא צריך מאמן בשביל להגיד לשחקנים שהמשחק חשוב. התפקיד של מאמן זה להכין את השחקנים שייתקלו ביריב שיודע מה לעשות עם הכדור. שוב ושוב הנבחרת נראית אבודה. צריך לקבל תשובות.היו פה מאמנים זרים שהתחילו תהליך יפה, אבל אנחנו כעם נבזי, כפוי טובה, חסר סבלנות ו"יודע הכל" דרשנו להעיף אותם.
רן בן שמעון הוא מאמן קבוצות מצוין. אבל בדיוק כמו אלי גוטמן לפניו, הוא צריך זמן, שקט ומערכת שמסודרת לפי הסרגל הנוקשה שלו. התפקיד הזה של מאמן נבחרת, כמו שהוא בנוי היום, לא תפור על האופי שלו. ברור שעוד הפסד או שניים במשחקים הבאים בליגת האומות, יביאו לפרידה מהמאמן. אבל גם עם המאמן הבא שיגיע כדי "להחדיר אמונה" ו"להחזיר את הגאווה", נישאר עם אותה נבחרת. מוטיבציה נטו לא מנצחת משחקים.
רן בן שמעון
(צילום: Getty Images/Marco Luzzani)
בין אם הוא נשאר או לא, הוא או מי שיהיה אחריו צריכים קודם כל להפסיק לנסות להפוך את הנבחרת לקבוצה שמתאמנת כל יום, ולהתחיל לאמן אותה כמו נבחרת. זה אומר שכבר עכשיו באופן טקטי לזמן הקצר:
א. הרכב צריך להיבחר לפי מה שהשחקנים מראים היום ולא לפי אמון ישן.
ב. תוכנית משחק פשוטה שאפשר ללמוד בכמה אימונים.
ג. לטווח הארוך, זה משהו הרבה יותר מעמיק וזה לא יקרה בשלושה ואפילו עשרה אימונים.
שני המשחקים הבאים הם לא הזדמנות לסליחה. הם המבחן של השאלה: האם בן שמעון מסוגל להשתנות. האם יתחיל סוף כל סוף ליישם משהו מזה? האשליה שיש משהו שאוטוטו יתחבר ויפרח בזמן שאנחנו סופגים בממוצע כמעט 3 שערים למשחק מול יריבות טובות, כשאין לנו יכולת לייצר מצבים בהתקפה כשעוד יש על מה לשחק זו אשליה מסוכנת!
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים.
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים.
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
