ירון בלווא זה האיש שהכי היית רוצה לצידך כשהקבוצה שלך בפיגור ענק. לא משנה כמה עמוק היה הבור, בלווא תמיד חשב שיש סיכוי לנצח. הוא היה מעודד את כולם סביבו, מחפש מי יעשה את המהלך הגדול שיתחיל את המהפך, והיה לו משפט קבוע: "כמו שהם פתחו עלינו את הפער הזה, כך אנחנו יכולים לסגור אותו. אנחנו יותר טובים". ובכלל לא היה חשוב מה מאזן הכוחות האמיתי במגרש. הוא היה כל כך משכנע, שהאמנת. קבוצות שלו תמיד שיחקו חזק עד השנייה האחרונה. לא היה דבר כזה להישבר.
אתמול, הדבר הכי קל עבור פרטיזן בלגרד היה לוותר. קבוצת תחתית שמשחקת מול קבוצת צמרת, הפועל ת"א נתנה את המחצית הראשונה הכי טובה שלה מזה עידן ועידנים, פיגור ב-27 נקודות בתוך הרבע השלישי, לכאורה האירוע סגור. וגם בהפועל היו כאלה שחשבו ככה. כריס ג'ונס למשל, שהיה מלא חיוכים אחרי איזה איבוד כדור.
אבל בפרטיזן היו כמה שחקנים שסירבו לקבל את ההשפלה. בראשם - ואניה מרינקוביץ' ואריאן לאקיץ', שניים שבשבילם הסמל אומר משהו, כאלה שגם אם עשו סיבוב בקבוצות אחרות ביבשת, סרביה בשבילם זה הבית. ודווקא כשהשפל היה עמוק, שני אלה העלו הילוך בהגנה, קפצו על כדורים אבודים, הרביצו, ופתאום השלשות שלהם גם התחילו להיכנס. לא היה צריך יותר מניצוץ. כמה מהלכים טובים, ההפרש ירד מתחת ל-20, ניק קלאתיס הפעיל מצוין את הגבוהים, דאנק מהדהד פה, שלשה שם, הקהל נכנס לאמוק, והמומנטום השתנה לחלוטין. בלווא צדק. אף פעם אין סיבה להישבר. צריך רק מהלך גדול או שניים שיזכירו לך מי אתה, אפילו בלילה שבו פרטיזן הייתה בהרכב כל כך חסר.
מפתה להגיד שהפועל הייתה פראיירית. היא לא נקייה מטעויות. בראש כמובן ואסיליה מיציץ', שלקח המון אחריות, וזה יפה, אבל ככל שפחות הולך לו, כך הוא מתעקש יותר. גם לא בטוח שהחילופים של דימיטריס איטודיס ברגעי המשבר היו לגמרי מדויקים. אבל אפשר לקחת מהמשחק הזה גם את החיובי. בראש ובראשונה, כאמור, את רוח הספורט. איזה יופי של מהפך. גם אם זה נגדך, אפשר להעריך. והייתה גם המחצית הראשונה הנפלאה, בלי אלייז'ה בראיינט הפצוע, שבה הפועל רקדה על המגרש. עם ים מדר במקומו בחמישייה פתאום ראינו הפועל מהירה, לוחצת, שמשיגה הרבה נקודות במשחק המעבר ובמתפרצות, שמפעילה את דן אוטורו בעקביות, שכל אחד משחקניה שדרך על הפרקט היה פשוט נהדר. זו הפועל שלא ראינו הרבה זמן.
היה גם הקאמבק היפה בהארכה, שבה הפועל יצאה ממשבר עמוק, שמרה על קור רוח, עשתה שורה של מהלכים טובים, הגיעה לקליעה אחרונה שיכלה להשוות את המשחק אחרי שכבר נראה היה שהכל גמור. ומה לעשות, אנטוניו בלייקני החטיא. אבל זו הייתה בדיוק הזריקה שאתה רוצה ברגע הזה. לפעמים נכנס, לפעמים לא.
5 צפייה בגלריה
יחד איתו הפועל רצה, לחצה והשיגה הרבה נקודות במעבר. ים מדר
(צילום: הפועל "IBI" תל אביב)
למעשה, אני חושב שהדבר היותר משמעותי הוא שהפועל חזרה להציג את הכדורסל המושלם שלה במחצית הראשונה, מאשר ההפסד בסוף. פער עצום זה דבר מתעתע, להוריד את הרגל מהגז זה דבר טבעי, והדבר הטוב בהפסד כזה הוא שתמיד אפשר לנופף בו בעתיד כשהקבוצה תוביל בהפרש גבוה ותיקלע לשאננות: "תזכרו את פרטיזן. תפסיקו לחייך ותתחילו לשמור". תאמינו לי. אף אחד לא יזלזל אחרי התזכורת.
עוד ניצחון של קטש
מי שחגגה השבוע היא מכבי ת"א, שהשיגה את הניצחון הגדול ביותר שלה העונה, על פנאתינייקוס. היוונים הגיעו למשחק בהרכב חסר מאוד, בלי קנדריק נאן וצ'די אוסמאן, שהם אולי הכוכבים הכי גדולים של הקבוצה, וכמובן בלי מתיאס לסור שמנוטרל כבר זמן רב. אבל ממש לא צריך להמעיט בגודל ההישג. גם עם החיסורים, לפאו יש סגל מהמוכשרים ביותר באירופה. יש להם שלושה סנטרים עם עבר ב-NBA, שהיו שחקני רוטציה די טובים כשהמאמנים נתנו להם דקות. שלושתם יחד אמנם תורמים פחות מלסור, אבל זה עדיין עומק מטורף.
אז מה קרה שלשום? פנאתינייקוס הייתה הרבה פחות טובה מסך שחקניה, מכבי בדיוק להפך. לפי המשחק הספציפי הזה, נראה היה שארגין עתמאן לוקה בתסמונת המאמן של קבוצה גדולה. למאמנים כאלה יש לוקסוס לקבוע שיטה בתחילת העונה, ללכת עליה בעקביות, להשתפר בהדרגה ככל שהשחקנים קולטים אותה יותר טוב, ולהגיע לשיא במשחקי ההכרעה. בשנים האחרונות זה עבד לו היטב כי יש במועדון היווני המון כסף שקנה המון כישרון.
החיסרון אצל מאמנים כאלה הוא חוסר היכולת לאלתר. היעדר השחקנים שמובילים את השיטה ואחראים לרוב הסלים הקלים במשחק המעבר ובמהלכי אחד על אחד אילץ אותו לחשוב על שיטה חדשה, וכנראה לא ממש היה לו כוח לזה, או שהוא חשב שאת מכבי אפשר לעבור גם בשיטה הקבועה עם פחות כלים. לא עבד. קצת מזכיר את איטודיס. לטוב ולרע.
עודד קטש, לעומת זאת, הוא מלך האילתורים. השיטה תמיד תותאם ליריבה. גם בזה יש חסרונות כי לוקח המון זמן עד שמתפתח איזה קו משחק מרכזי עקבי. לפעמים זה מוביל לקריסות, בפעמים אחרות זה עוזר לצמצם פערים מול קבוצות עדיפות.
נגד היוונים, במכבי הבינו שאם יש להם יתרון, זה רומן סורקין. זה די נכון תמיד אגב – אם למכבי יש איזשהו יתרון על יריבותיה זה כנראה יהיה סורקין, אבל בחמישי הקבוצה הייתה מאוד ממושמעת בעניין הזה. מהרגע הראשון עשו איתו פיק אנד רול כמעט בכל התקפה. אם היה חילוף, הוא נכנס לצבע. אם לא, הוא עמד באזור קו העונשין וקלע משם לפני שהשומר שלו, ראשון הולמס, הגיע אליו. ואם הולמס יצא בזמן, או שסורקין עבר אותו, או שעשה בסבלנות בול פיק (כשהשחקן הגבוה עם הכדור חוסם לשחקן נמוך ומגיש לו את הכדור ליד) ואיתגר את ההגנה שוב, עד שהוא או הגארד (בעיקר תמיר בלאט) היה חופשי.
המספרים שאיתם סיימו שחקני מכבי את המשחק קצת מטעים. בלאט ואיפה לונדברג קלעו יותר ממנו, אבל חלק גדול מהנקודות שלהם הגיע בשל העובדה שסורקין הטיל אימה על ההגנה של היוונים, מה שהוריד את רמת השמירה על חבריו לקבוצה. ואם זה מה שסורקין עשה מול שלושה אקסים של הליגה הטובה בעולם, מה זה אומר על התאמתו ל-NBA? אכן שאלה.
ולא שאני חושב שהוא בהכרח צריך ללכת לשם. זו ליגה שבה זהות המאמן שעליו נפלת תכריע את גורל הקריירה שלך. עמרי כספי, למשל, סבל מחוסר מזל, הגיע לכמה מאמנים שלא הבינו שרמת קבלת ההחלטות שלו משדרגת קבוצות, ייבשו אותו על הספסל וגרמו לכך שאפשר לסכם את תקופתו ב-NBA כטובה, אך לא מדהימה. סורקין צריך לקחת את זה בחשבון כשהוא מקבל את ההחלטה הבאה שלו. וגם דני אבדיה.
ואם דיברנו על בלאט, שסיים שלשום כקלע המצטיין עם מטווח שלשות, הסיפור איתו זה תמיד המלכוד בין התרומה ההתקפית לבין החולשה ההגנתית שנובעת מזה שהוא נמוך. קטש סוף סוף פתר את זה במשחקים האחרונים. במקום לשמור על רכזים, ואז להיתקע בצבע מול גבוה אחרי פיק אנד רול, בלאט שוב שמר על השחקן בעמדה מספר 3, זה שעמד בפינה, חיכה למסירה לשלשה והיה רחוק ממרכז העניינים. נכון, מדובר היה בשחקן גבוה וחזק ממנו בהרבה, אבל כדי שהוא ינצל את זה, פנאתינייקוס הייתה צריכה להגיע בהלך מחשבה של "אני אתקיף את מכבי בחסרונות שלה", ולסדר לו מצבי אחד על אחד מול תמיר באזור הצבע. מתברר שלא כל המאמנים חושבים ככה כי זה כבר עבד בלא מעט משחקים. הם מעדיפים לדבוק בשיטה הקבועה שלהם ולא לשנות.
מי שכן התקיפה חיסרון פיזי הייתה מכבי. השומר של לונדברג היה טי.ג'יי שורטס. עזבו את העבודה המדהימה שלונדברג עשה בהגנה על השחקן הכי מהיר ביבשת. הוא אימלל אותו בצד השני וחדר עליו בכוח עד הסל פעם אחר פעם. אותי תמיד מדהימות קבוצות שלא מנצלות יתרונות כאלה. זאת נראית לי זחיחות. מכבי לא הייתה כזאת. לקחה כל מה שנתנו לה. פנאתינייקוס לא.
ואגב לתת: המשחק הסתיים עם כמות נקודות מאוד נמוכה של היוונים, 71 בלבד. אז נכון שחסרו להם כלים התקפיים, אבל זה שמכבי משחקת הגנה ברמה כזאת זה באמת אירוע יוצא דופן. הקבוצה ממש שמרה, וטוב. למעט בנקודה אחת: חואן הרננגומס לקח ריבאונד התקפה שוב ושוב, כשג'יילן הורד פשוט לא קיים. כבר כתבתי על זה שהורד הוא החולייה ההגנתית החלשה במכבי, אבל שלשום זה בלט אף יותר כי ההגנה ככלל הייתה טובה אז לא היו עוד "אשמים". רק הוא. הורד נראה חסר חשק, חסר אנרגיה, כמעט משועמם. הוא לא שחקן מספיק טוב כדי שיוכל להרשות לעצמו להגיע עם כזאת גישה. ולחשוב שפעם חשבו שהוא השחקן הכי חשוב במועדון.
5 צפייה בגלריה
עשה עליו עבודה מדהימה בשני צידי המגרש. איפה לונדברג מול טי.ג'יי שורטס
(צילום: עוז מועלם)
עוד פרט שראוי להזכיר: למרות השלשות הרבות של בלאט, ג'ימי קלארק (האיש תפס פתאום ביטחון בזריקה מבחוץ), וויל ריימן וסורקין, התוצר החשוב ביותר של פציעתו של לוני ווקר הוא שמכבי הבינה שהכוח האמיתי שלה הוא שחקני הפנים. הם מקבלים הרבה יותר כדורים ויש הרבה פחות מהלכי אחד על אחד חסרי שחר של הגארדים. זו שיטה הרבה יותר חכמה, וכאמור, המרוויחים הגדולים ממנה הם הגארדים: ההגנות חייבות להביא עזרה על הגבוהים – הנמוכים מקבלים יותר זריקות חופשיות.
מה יקרה כשווקר יחזור? יש כאן את דילמת הסקורר. אם בקבוצה יש שלושה-ארבעה כאלה, הדברים יותר קלים. כל אחד עושה מהלכי אחד על אחד, ומי שמגיעה עליו עזרה מוסר לבא בתור שיוצר מהלך חדש, עד שלהגנה נגמרות התשובות. אבל איך קבוצה שסוף סוף סיגלה לעצמה משחק קבוצתי וחכם תוכל לשלב שחקן אחד מהסוג הזה? הכי טוב יהיה אם ווקר יאמץ זהות חדשה. זה עבד בעבר עם ווייד בולדווין, שהפך לשחקן שונה וטוב יותר במכבי. כדאי לווקר ללמוד ממנו. בטווח הארוך זה יהיה שווה לו הרבה כסף. אבל לא לכל אחד יש את היכולת המנטאלית לוותר על הרגליו הישנים למען הרגלים טובים יותר. אכן אתגר. למערכת כולה ולשחקן בפרט.
ולסיום: הניצחון הזה הושג גם בגלל הרבה מזל. היוונים החטיאו מקבץ שלשות בשניות הסיום, ומכבי, עם הורד בעמדה מספר 4 שבה הוא נחות פיזית, לא לקחה ריבאונד. אני לא מאמין גדול בהשפעת הנדל"ן על איכות קבוצות, אבל פייר, אם זה לא בהיכל מול הקהל הביתי - לא בטוח שהקבוצה הייתה מנצחת. האוהדים נתנו הצגה לאורך 40 דקות, ומכבי הרבה יותר טובה מאז שחזרה לשחק בארץ. אין כמו בבית.
