אם יוליה סצ'קוב הייתה מתחרה בענף המוכר יותר לציבור הישראלי, דוגמת ג'ודו, שייט או התעמלות - בוודאי הייתם שומעים עליה. בכל זאת, תוך שנה היא השלימה רצף של שלוש מדליות זהב בזו אחר זו בתחרויות הכי חשובות שיש. אבל משום שסצ'קוב מתחרה בקיקבוקס, ששייך לקטגוריית הענפים שאינם אולימפיים, ההישגים שלה – מדליית זהב באליפות אירופה, מדליית זהב במשחקי העולם ורק בסוף החודש שעבר מדליית זהב באליפות העולם – לא הפכו אותה לסלבריטאית מקומית.
סצ'קוב לא עושה מזה עניין גדול. גם אם באופן טבעי זה קצת מבאס אותה, היא מקפידה לא להוריד את החיוך כשהיא חוזרת לחיים האנונימיים ולעבודה כמאמנת של ילדים ונוער בקרב מגע וקיקבוקס במועדונים בקריית־מוצקין ובחיפה, שאותם מנהל המאמן שלה, מיכאל בריטבסקי. בתחילת הראיון מבהירה הספורטאית בת ה־26 שהיא לא רואה חשיבות גדולה בכך שיזהו אותה ברחוב, אבל היא תשמח לקבל קצת יותר הכרה ופרגון לתארים ולהישגים שלה.
"מה שמפריד בין הספורט שלי לענפים האולימפיים הוא רק ההגדרה", היא אומרת. "הייתי רוצה שיכירו בנו, אנחנו לא פחות מהם. אני מנסה עכשיו למנף את הזכיות שלי ובסוף זה לא ישרת רק אותי, אלא את הקיקבוקס כולו. אנחנו כן צריכים לעבוד, הפרסים שלנו על הזכיות הם חצי משל ספורטאים אולימפיים, וצריך לחפש תמיכה מספונסרים. אשמח אם יום אחד יהיה לי ספונסר. אני מקווה שהקיקבוקס יהיה חלק מהתוכנית במשחקים האולימפיים, אולי ב־2032".
אוהבת להיות בזירה
סצ'קוב, במקור מחיפה, עשתה את צעדיה הראשונים בענף בגיל 13. מחנה קיץ לרוב נשמע כמו מקום לעשות בו כיף, אבל עבור אלופת משחקי העולם (עד 52 ק"ג) הוא היה טעימה מענף קרב המגע. "זה היה די בטעות", היא אומרת. "לא הבנתי מה זה אומר בכלל קרב מגע, הייתי בת יחידה ומיכאל שמר עליי. כשהגיע תורי להיכנס לזירה, הוא זיהה שאני מאוד תחרותית ונחושה ואמר לי שאני חייבת לעבור אליו, לחוג שיהיה לא במסגרת המחנה. הוא זרק לי שם משפט שנכנס לי לראש: 'יום אחד את תהיי אלופת העולם'. הוא נתן לי על מה לחלום".
לא חוג טיפוסי עבור ילדה, אפשר לומר אפילו אלים.
"לא הגעתי לספורט הזה בגלל האלימות, אלא בגלל הכוח. בהתחלה זה היה מקום לפרוק אנרגיה, להתחזק פיזית ונפשית. רק עם הזמן הבנתי שזה מעבר לספורט, שכדי לנצח קרבות צריך מחשבה וטקטיקה, כוח פנימי, ביטחון ומשמעת".
"אני רוצה להמשיך להתפתח, ולהציב לעצמי מטרות גבוהות יותר ויותר. אני שואפת להפוך לספורטאית מקצועית שבאמת מתפרנסת מהספורט. חשוב לי גם להשפיע, לפתוח דרך לדור הבא ולהראות לבנות צעירות שאפשר לשבור תקרות זכוכית"
איך עברת מקרב מגע לקיקבוקס?
"בקרב מגע אין תחרויות. המטרה שלי, החלום שלי, היה להיות באליפות עולם. התאהבתי בלהיות בזירה, התחושות שונות שם. היו הרבה הרמות גבה, שאלות, ספקות, לפעמים גם ביקורות. היו מי שלא האמינו שזה יחזיק, אבל אני האמנתי בעצמי. היום אני רואה שהחברה מקבלת יותר בנות שנכנסות לתחום וזוכות ליותר תמיכה. היום גם התגובות אליי מלאות הערכה, כבר לא שואלים 'למה?' אלא שואלים 'איך הצלחת?' יש יותר כבוד".
ומה הייתה התגובה הראשונית של המשפחה?
"לא באתי מבית שהיה בו ספורט מקצועני, בית רגיל וחם. בהתחלה היו חששות טבעיים, עם הזמן ההורים ראו את ההתמדה וההישגים והפכו לתומכים הכי גדולים שלי. הם גאים בדרך שעשיתי".
התקווה באבו־דאבי
הנבואה של מיכאל התגשמה. את אלופת עולם.
"בהתחלה לא חשבתי שיהיה משהו שידליק אותי אחרי הזהב במשחקי העולם, איך אאסוף את עצמי מחדש לתחרות הזאת? מיכאל ואני היינו בנסיעה לאחד האימונים והוא אמר לי: 'תתארי לך שתשמיעי את התקווה באבו־דאבי, שם נערכה התחרות. חשבתי 'וואו', הבנתי שאני רוצה את זה. אחר כך רציתי את ה'טריפל גולד'. הידהדתי את זה בראש, שיש לי רק הזדמנות אחת כנראה לעשות את זה - וזאת השנה. להפוך את 2025 לשנה שכולה זהב".
איך היה לחוות את איחוד האמירויות כספורטאית ישראלית בימים שבהם יש עדיין מתיחות?
"היו מלווים של השב"כ, ביקשו מאיתנו לא לצאת מהמלון מעבר לאולם, והאולם עצמו היה מעבר לכביש. לא הרגשתי שום דבר אנטישמי או משהו אישי נגדנו, לא חוויתי כלום".
עד שיריבה ממצרים לא עלתה לקרב מולך ברבע הגמר.
"כן, חוץ מזה. אף אחד לא אמר לי על זה כלום לפני, היא פשוט לא הגיעה לקרב. הודיעו לי עשר דקות לפני שהיא לא תגיע, וסביבי אמרו: 'זה היה ברור'. ולא, לי זה לא היה ברור. מבחינתי התייחסתי לקרב הזה מאוד ברצינות, חשבתי עליו כל היום והתכוננתי אליו. כמו שאנחנו הספורטאים הישראלים מכבדים כל יריב מולנו, לא משנה מאיזו מדינה הוא מגיע, ככה גם הם צריכים. אין מקום לפוליטיקה בספורט. ברגע שאני עולה והמתחרה השנייה לא? אין לזה מקום".
כשאת עולה על הפודיום ומבינה שהגשמת את מטרת הזהב המשולש, מה עובר בגוף?
"הפעם הרשיתי לעצמי להתלהב מהרגע. במשחקי העולם רק בכיתי, התרגשתי מהמעמד. פה זה להגיע לשיא וגם לשפר אותו. לשחזר זהב נוסף זה טירוף. הבנתי שעשינו היסטוריה, שלזכות בשלוש מדליות זהב בשנה זה משהו שלא קורה כל יום".
הזהב באליפות אירופה בנובמבר 2024 היה הראשון שלך בקריירה.
"אחרי כל השנים האלה, מיכאל ואני אמרנו שצריך לעבוד על הצד המנטלי. נעזרתי בפסיכולוג ספורט ועבדנו יחד לקראת התחרות. בתקופה שלפני התחרות האמונה שלי בעצמי הייתה מעורערת, לא הייתי בטוחה בעצמי בכלל, זה נראה לי בלתי אפשרי להגיע לאליפות אירופה ועוד לקבוע שם את הקריטריון למשחקי העולם. הרגשתי במקום לא טוב".
היו לך ספקות בעצמך?
"בדיוק. רציתי, ולא משנה כמה רציתי, הרגשתי שזה גדול עליי. הייתי צריכה מישהו שיכוון אותי. הפסיכולוג לא אמר משהו שפתח אצלי משהו, אלא עזר בכך שידעתי לעבוד עם עצמי. העבודה האמיתית הייתה אני נגד עצמי וזה מה שהביא לתוצאה - זכיתי בזהב".
לנצח את עצמי
למשחקי העולם בסין הגיעה סצ'קוב בציפייה לפגוש אירוע אחר לגמרי מהתחרויות שבהן השתתפה עד אז. בכל זאת, מדובר בתחרות המדמה את המשחקים האולימפיים - כולל זמן המתנה של ארבע שנים. היא שמחה לגלות שהמציאות עלתה על הדמיון שלה: "זה התחיל בנמל התעופה, הכל היה ממותג בשלטים, מדבקות, האוטובוסים שלקחו אותנו. המקום שבו ישנו הרגיש כמו כפר אולימפי, הרגשתי אולימפיאדה, רמה אחרת. היה גם מעניין לפגוש ספורטאים מענפים אחרים, נבחרות".
4 צפייה בגלריה
"לא משנה כמה רציתי, הרגשתי שזה גדול עליי. הייתי צריכה מישהו שיכוון אותי"
(צילום: אלעד גרשגורן)
גם הזירה הייתה בנויה אחרת, תפאורה, תאורה.
"גם היה יותר קהל. זה שונה לגמרי, ובגלל זה הלחץ היה שונה. הרגשתי שאני לא בתחרות רגילה, פתאום יש מצלמות. החברים והמשפחה יכלו לצפות בי, ראו שהחוויה שונה לגמרי. כולם התרגשו בשבילי. אני הבנתי שזהב שם יגיע רק כשאנצח את עצמי, זה לפני ניצחון על אחרים. הרגעים הכי מפחידים היו הקרבות עד רבע הגמר. עשיתי לפני נשימות, להרגיע את הגוף. הייתי יותר בלחץ מבדרך כלל, אבל הגוף ידע מה לעשות".
מה היה השינוי מרבע הגמר?
"הייתי מאוד ממוקדת במדליית זהב. לא רציתי שום דבר אחר, הבנתי שזהו, הגיע הרגע, IT'S NOW OR NEVER. בחצי הגמר ניצחתי מתחרה שכבר גברתי עליה, ידעתי שיש לי את הכלים לעשות זאת שוב. אחרי הגמר הרגשתי הקלה, כאילו ירדו לי 40 קילו מהכתפיים, פיזית. זה קרה גם בזכות התאחדות הקיקבוקס בראשות האני סאקס ומאמן הנבחרת פיטר סאקס. אני רוצה להודות להתאחדות אילת לענפי ספורט שאינם אולימפיים ואתנה על התמיכה לאורך השנים. בזכות שיתוף הפעולה בין כל הגורמים וכמובן המאמן מיכאל שהרים אותי, הגענו לתוצאות".
עכשיו, כשהשגת הכל, איך תשמרי על הדלק והמוטיבציה עד למשחקי העולם בקיץ 2029 בגרמניה?
"משחקי העולם הם המקום הכי גבוה שאפשר להגיע, נכון, אבל אני אוהבת את הקריירה שלי, אוהבת להילחם. זה החיים שלי. אני אוהבת להתחרות, אוהבת לפגוש אנשים מהעולם, להניף את דגל ישראל בכבוד. ואם אוכל לזכות בעוד מדליה גם שם, מה רע?".
יש בזה עתיד?
"אני רוצה להמשיך להתפתח, ולהציב לעצמי מטרות גבוהות יותר ויותר. אני שואפת להפוך לספורטאית מקצועית שבאמת מתפרנסת מהספורט. חשוב לי גם להשפיע, לפתוח דרך לדור הבא ולהראות לבנות צעירות שאפשר לשבור תקרות זכוכית".
ובינתיים בחרת לעבוד כמאמנת.
"זה מצליח לי די טוב. ילדים אוהבים אותי. אני מקבלת מהאימון סיפוק, ואני אוהבת מה שאני עושה, רואה בזה שליחות. אם הצלחתי להרים לילד או ילדה את הביטחון עשיתי את שלי".
פורסם לראשונה: 01:30, 18.12.25
