עתליה נבו כבר התרגלה למבטים שסורקים אותה מכף רגל ועד ראש כשהיא מגיעה לתחרויות. בחיוך רחב מספרת הטריאתלטית הפראלימפית (52) שהסקרנים מנסים קודם כל להבין איזה איבר חסר לה, וכשמגלים שאין אחד כזה - מגיעות הרמות הגבות. נו, טוב, לכי תסבירי לעולם שיש לך פרקינסון וזו מגבלה שבהחלט נכנסת ברף הפראלימפי.
המחלה הניוונית שאובחנה אצלה לפני כמעט עשור (החלה להתחרות עוד לפני שחלתה) היא אמנם מחלה מוכרת, אך אין לה מספיק מודעות. מעבר לשחייה, רכיבה וריצה, תפקיד נוסף שנבו לקחה על עצמה הוא לספר על הצדדים הפחות ידועים של המחלה. "לא ידעו איך לאכול אותי", היא מספרת על החיבור לספורט הפראלימפי. "גם המבחנים שעשו לי לדרגה, לא תמיד תאמו את הלקויות שלי. הרבה פעמים נפלתי בין הכיסאות".
"ואז מגיע הרגע שבו מסתכלים עליי מהצד, רואים לכאורה אדם בריא ולא מבינים מה יש לי לחפש בספורט הפראלימפי. יש לי שתי ידיים, שתי רגליים, אבל זאת המעטפת. בפנים, הפרקינסון אחראי על התנועה של הגוף. יש לי בעיות מוטוריות לא פשוטות בכלל. העייפות היא חלק מתסמיני המחלה, וכשאני מסיימת פעילות רואים אותי על הגחון. לוקח לי כמה ימים להתאושש. אני צולעת, קשה לי לרוץ".
הבנתי שהצליעה הגיעה לאחרונה.
"עם התקדמות המחלה, הרגל לא מתפקדת. אלה תסמינים ידועים. גם הליכה כפופה, היד שלא מיטלטלת כשהולכים. להרבה אנשים הפרקינסון נשמע כמו מחלה של מבוגרים, ואולי זאת אחת הסיבות שלקח שלוש שנים לאבחן שאני חולה. הייתי אצל ארבעה רופאים, ולא עולים על זה ישר. זו יכולה להיות נוקשות חזקה מאוד, עייפות שמגבילה את התנועה. בדיעבד, כשאני מגלגלת את הסיטואציה, גיליתי אותה לפני האבחון. זה לא משהו בולט לעין".
איך גילית?
"ממש במקרה. לא מעט רופאים, גם אלה שמטפלים בטובי הספורטאים, חשבו שמדובר בפציעת ספורט. ייתכן אפילו שעברתי ניתוח ברגל שלא הייתי צריכה לעבור. פיזיותרפיסטית לא ידועה בכלל שמה לב שצד שמאל לא שווה לצד ימין ושיש לי גמגום קל. היא שאלה אם הלכתי לנוירולוג, ועניתי לה 'מה, מה זה קשור אליי?' ראיתי את עצמי ספורטאית. ואז הגעתי לנוירולוג והכל היה מאוד מיידי. איך אמר לי הפרופסור ניר גלעדי ז"ל? 'יש לך את התסמינים הכי תסמינים'".
5 צפייה בגלריה
"הרבה אנשים הפרקינסון נשמע כמו מחלה של מבוגרים, ואולי זאת אחת הסיבות שלקח שלוש שנים לאבחן אותי"
(צילום: גיל נחושתן)
ספורטאית בנשמה
נבו, שמתגוררת במושב בית לחם הגלילית, הייתה בילדותה שחיינית במכבי חיפה. הספורט בער בה, האתגרים והקושי, כולל השתתפות כבוגרת בתחרויות איש ברזל. "רציתי שתהיה לי משמעות גם כשהפכתי למוגבלת. זה נותן את האפשרות להישאר בעניין. עכשיו אני צריכה יותר דחיפה כי יש את הפן המנטלי. המשפחה מאוד עוזרת. אין יותר בסופי שבוע לארח ולצאת עד השעות הקטנות של הלילה. אני ספורטאית. אני נערכת מראש, אומרת לאנשים להגיע אחר הצהריים כדי שאוכל ללכת לישון מוקדם".
אילו תגובות את מקבלת כששומעים את הסיפור שלך?
"באופי שלי אני לא קורבן, לא מתבכיינת. בהתחלה היו הרבה שלא האמינו שיש לי סיכוי. אני מראה שאני נחושה, מסוגלת. אני מקבלת תמיכה מהוועד הפראלימפי וההתאחדות לספורט נכים, מקבלת יחד עם המאמן שלי ארז אייזנברג בחיוך כל מה שאני רוצה".
את מתחרה באופניים רגילים?
"כן. לפעמים נדרשת התאמה של סוג של פרוטזה, תמיכה בכידון. זה לא כמו הספורטאים בכיסאות גלגלים שיש להם אופני יד. כל אחד והסיפור שלו. בגלל המחלה, לי מאוד קשה עם האופניים. בעיות שיווי משקל שמקשות עליי לשתות או להוריד את הידיים מהכידון. כשיש פניות חדות או פרסה, אני צריכה להתנתק. ההתנתקות מהכלי גם בעייתית, לפעמים הרגל שלי מגיבה ולא מגיבה. יצא לי לדווש עם רגל אחת. אי־אפשר לצפות הכל מראש. מהירות התגובה שלי איטית יותר".
5 צפייה בגלריה
"אני פורצת דרך בתחום. יכול להיות שבעתיד יפרידו את קטגוריית הבעיות הנוירולוגיות מקטועי הרגליים"
(צילום: גיל נחושתן)
אם אין עוד כמוך בעולם, איך יודעים איזו קטגוריה בתחרות מתאימה לך?
"אני פורצת דרך בתחום. יכול להיות שבעתיד יפרידו את קטגוריית הבעיות הנוירולוגיות מקטועי הרגליים. בסופו של דבר אני מתחרה עם קטועת רגל וזה לא הוגן. זה נשמע מצחיק, אבל רק חסרה לה רגל ועם פרוטזה היא מושלמת. אצלי אין מה שישלים את החסר. כל צד שמאל שלי, מכף הרגל ועד הראש, עובד 20% בערך".
"באופי שלי אני לא קורבן, לא מתבכיינת. בהתחלה היו הרבה שלא האמינו שיש לי סיכוי. אני מראה שאני נחושה, מסוגלת. אני מקבלת תמיכה מהוועד הפראלימפי וההתאחדות לספורט נכים, מקבלת יחד עם המאמן שלי ארז אייזנברג בחיוך כל מה שאני רוצה"
את מתכוננת למשחקים הפראלימפיים בלוס־אנג'לס ב־2028. המחלה יכולה להחמיר עד אז?
"המחלה כל הזמן הולכת ומתקדמת, לכן אני צריכה לשמור על הגוף. להוריד לחץ, להרגיע את החיים, ואני ג'ינג'ית (צוחקת). את לומדת לשלוט ברגשות, לא לרדוף אחרי דברים שאת לא חייבת, לקחת את החיים יותר בקלילות. אני נותנת למחלה יד והולכת איתה, לא שמה אותה מאחוריי, לא מתעלמת ממנה. המחלה הולכת לפניי, ואני מנסה שהיא תהיה לצידי. מנסה לעשות מהלימון לימונדה ולהיות מאושרת בחלקי. יכולות להיות מחלות יותר גרועות, זה שם אותי בפרופורציה".
על אש קטנה
בסוף החודש שעבר סיימה נבו במקום הרביעי באליפות העולם בזמן של 1:33:01 שעות, התחלה לא רעה לקראת המטרה שמסומנת בעיגול גדול סביב לוח השנה בעוד פחות משלוש שנים. למשחקים בפריז היא לא הצליחה להגיע. "הייתי בדרגת מגבלה שלא התאימה לי", משחזרת נבו. "האבחנה נעשתה בצורה לא נכונה. הייתי לבד בהתחלה, זאת הייתה התקופה שבה הוועד הפראלימפי וההתאחדות לספורט נכים עוד לא הכירו בי. בשנה אולימפית אין אופציה לקריטריון מחודש. הבנתי כבר ב־2022 שדרגת הנכות שלי לא נכונה, לא הייתה לי הכוונה וככה זה נגרר עד שקיבלתי את ההכרה. היה מאוחר מדי".
בשנה הזו עברת לדרגת הנכות שמתאימה לך?
"כן. אני נמצאת עם בעלי מוגבלות ברמה קשה יותר. בנו לי תיק מיוחד, עם בדיקות מיוחדות. נסע איתי רופא שיש לו הבנה בדרגות. ביוני השנה התחלתי מחדש וללא ספק זאת הקלה. מעמד אחר, מצב אחר. אני ממוקמת במקום החמישי בעולם בערך, וצריכה לשמור על זה עד הסוף".
בשנה האולימפית היית בשנת שבתון כסגנית מנהלת ומורה בתיכון. חזרת ללמד?
"המחלה שלי היא כזאת שמתקדמת, לא סטטית. הרגשתי בשנה שעברה שזה גדול עליי גם לעבוד וגם להתאמן. לעבוד בבית הספר עם ילדים, עם כיתות גדולות. הרגשתי שאני לא מצליחה פיזית ובריאותית לעשות את העבודה כמו שצריך. הכתב שלי לא ברור, הדיבור שלי כשאני עייפה לא ברור, קשה לי לעמוד הרבה שעות. לקחתי חל"ת. אני על אש קטנה עכשיו, מייעצת ועוזרת בתחום התקשוב והמחשבים".
פורסם לראשונה: 01:30, 11.11.25
