שתי ההפתעות הגדולות ביותר בסיבוב הראשון בפלייאוף ה-NBA היו, לכאורה, ההדחות של בוסטון ודנבר על ידי פילדלפיה ומינסוטה. את ההדחה של בוסטון עוד אפשר להסביר: אמביד חזר בזמן מפציעה, פילדלפיה הייתה ממוקדת על הסדרה (בחצי גמר המזרח זה פחות עבד, והסיקסרס מוכי האופוריה טואטאו על-ידי הניקס), הסלטיקס הובסו בקרב בין המאמנים, דרק ווייט היה מחוסל פיזית לאחר שהתבקש לאורך כל השנה למלא את מקומו של ג'ייסון טייטום הפצוע, וכשטייטום חזר לפלייאוף, ווייט לא מצא את עצמו על המגרש.
ההפסד של דנבר הפתיע ברמת ה'איך' יותר מאשר במהות. מינסוטה, קבוצה שנבנתה על-ידי אותו מנהל שבנה את הנאגטס, היא קבוצה שנולדה לשבש את דנבר. היא ניצחה אותה פעמיים בפלייאוף
בשלוש השנים האחרונות, ובסיבוב לאחר מכן הפסידה כשהיא משחקת כדורסל הרבה פחות טוב. מינסוטה סיימה רק עם חמישה ניצחונות פחות מדנבר בעונה הסדירה, המאזן במשחקי הפלייאוף ביניהן השלוש העונות האחרונות הוא 9:9, המאזן ביניהן בארבע העונות האחרונות (עונה סדירה) הוא 7:9 לטובת מינסוטה. ההפתעה לא הייתה עצם הניצחון, אלא בהיעדר רוח הקרב של דנבר, באי-הרעב, בנרפות, בהרגשה של חוסר בהילות.
4 צפייה בגלריה
איפה הייתה רוח הקרב? יוקיץ'
(צילום: Stephen Maturen / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
ולכן, מבחינתי, ההפתעה הכי גדולה של הסיבוב הראשון בפלייאוף הייתה ההופעה של לברון ג'יימס. אני לא מדבר פה על היכולות הפיזיות, האתלטיות, או כישורי הכדורסל של ג'יימס בגיל שבו אתה אמור לשבת על החוף בקנקון וליהנות, אלא על ההתאמות המנטליות, האישיותיות, אפילו הרגשיות שלברון היה צריך לעבור השנה.
אחת הטענות המרכזיות נגד לברון לאורך כל הקריירה הייתה שיש לו אישיות שלא נתנה לשום דבר דומיננטי לצמוח לידו. זה עניין של אופי. יכולות הכדורסל האלוהיות של ג'יימס יכלו לשפר את הכדורסל של כל שחקן ששיחק לידו. זה קרה, אבל בדיוק עד למקום שבו הוא בחר. לאף אחד היה אסור לדרוך על הבהונות שלו.
השנה זה קרה באופן מלא. אולי זה הגיל, הפנסיה המתקרבת, הרצון לזכות בעוד אליפות כדי להשתוות לקובי ולהפריד את עצמו מסטף קרי, אולי האבהות על הפרקט - הסיבה לא ממש חשובה. לברון הפנים שיש בקבוצה שני שחקנים טובים ממנו. שהוא חייב לשחק כינור שלישי, להוביל את החמישייה השנייה כשהם נחים. בעיניי, השנה הזו היא אחת משנות שיא הרגש ביחס ללברון. היה אפשר לראות את השינוי הזה, היה אפשר להרגיש שזה לא קל, שהאינסטינקט הוא עדיין לקחת את הכדור ולקחת על עצמו את המשחק, היה אפשר לראות כמה עולה לו הוויתור הזה. אבל לברון עשה אותו. זו הייתה הגרסה הספורטיבית של לראות זקן בן 90 משנה את האופי שלו, את ההרגלים שלו - את מה שהוא היה כל חייו. סרט טבע.
אבל בסדרה בסיבוב הראשון נגד יוסטון, בגלל הפציעות של לוקה דונצ'יץ' ואוסטין ריבס, לברון התבקש ונאלץ לחזור להיות הג'יימס ההוא, זכר האלפא, המנהיג. מבחינתי, המטמורפוזה הזו שהוא עובר, בעונה ואז בפלייאוף, היא הסיפור של הסיבוב הראשון. היא הוסיפה עוד אבן יוקרה לכתר הכדורסל של לברון. מה הוא לא יכול לעשות בכל מה שקשור לכדורסל? בסיבוב השני הנרטיב התהפך על הראש.
האנטיתזה של לברון
דטרויט וקליבלנד (שתיאבקנה על הכרטיס האחרון לגמר המזרח במשחק שביעי ביום ראשון), ביחד עם ההעפלה של אינדיאנה לגמר הפלייאוף בשנה שעברה, מסמלות את חזרתו של המידווסט לצמרת הכדורסל. אבל הן, ביחד עם העולות האחרות - סן אנטוניו, ניו-יורק ואוקלהומה - מסמלות משהו אחר.
הקבוצות הללו, כל אחת בדרכה ועם מידת המזל שלה (בכל הנוגע לדראפטים, סן אנטוניו משולה לאדם שזכה בפרס הגדול בלוטו שלוש פעמים בשלוש שנים רצופות), הן קבוצות שבהן מתקיימת הפרדת רשויות מוחלטת: השחקנים מתאגדים לסגל ומשחקים, המאמן בונה טקטיקה, מעביר אימונים ומנהל משחקים, ההנהלה בונה קבוצות, בוחרת בדראפט, מבצעת עסקאות, מחתימה שחקנים בשוק החופשי. הבעלים מנסה לא להפריע לשלוש הרשויות האחרות לעבוד.
באוקלהומה הסיפור ידוע וברור, סן אנטוניו מתנהלת ככה כבר שני עשורים וחצי. הניקס הם דוגמה טובה לסביבת עבודה כזו. הם אמנם לא הצליחו להתחזק בדראפט (מיצ'ל רובינסון, בחירה מ-2018, הוא השחקן היחיד בסגל הנוכחי של הניקס שנשאר בקבוצה ונותן דקות משמעותיות), אבל ההתנהלות שלהם בשנים האחרונות מוסיפה עוד טפח לשאלה: מי אחראי לאליפויות, שחקנים או הנהלה?
הניקס של העשור הקודם היו הבדיחה של הליגה. ניהול כושל של תקרת שכר, אי-יכולת להחתים בחירת דראפט אחת על הארכת חוזה, עסקאות שערורייתיות (אנדרה ברניאני וכרמלו אנתוני, שהיה יכול להגיע בחינם, הן שתי דוגמאות בולטות), הפכו את הניקס לבדיחה של הליגה. זה הודגש בגלל שמדובר בשוק הגדול ביותר באמריקה, ומקום שמוצף במנהלים מהטופ העולמי. השיא היה כשקווין דוראנט וקיירי ארווינג בחרו לחתום בברוקלין במקום בניקס. ליאון רוז, עד אז סוכן שחקנים בלי רקע בניהול קבוצת כדורסל, הוצנח לתפקיד.
פול הרחיק את הבעלים ג'יימס דולאן מצמתים של קבלת החלטות מקצועיות, מינה את טום ת'יבודו כמאמן, גיבש סביבו צוות של מנהלים מומחים באבחון שחקנים ובתקרת השכר, והפך את הניקס לרלוונטיים שוב. הוא הביא את ג'יילן ברנסון במחיר מציאה, ולא התמהמה כשהרגיש שהעסק לא מתרומם. ככה הגיעו מיקל ברידג'ס, ג'וש הארט, קארל-אנטוני טאונס ואו.ג'י אנונובי. כשפול הרגיש שת'יבודו מיצה את עצמו, הוא הראה לו את הדלת.
מה שעוד מיוחד בשלוש הקבוצות שהגיעו לגמרים האזוריים (ודטרויט, שמתאימה הרבה יותר מקליבלנד לייחוד הזה), הוא שלשלושתן יש כוכב-על בלתי מעורער, ולכן גם היררכיה ברורה בסגל. שלושת הכוכבים הללו הם שחקנים חסרי אגו. הסגל כולו חסר אגו. כל שחקן יודע את מקומו. כל שחקן מוכן לשלם את המחיר עבור המטרה הסופית. דוגמה מצוינת הוא ארון וויגינס, שבשנה שעברה היה שחקן מרכזי בריצת האליפות של אוקלהומה, והשנה בקושי רואה פרקט בפלייאוף. אתה לא שומע על בעיות בתוך הסגלים הללו, אין הדלפות לתקשורת על מתיחות בין השחקנים לצוות האימון. הפרדת הרשויות, ובחירה מוצלחת של שחקנים, גם מבחינה מקצועית אבל בעיקר מבחינה אישיותית, והתאמה כמעט מושלמת בכימיה של הסגל, הביאה לקבוצות הללו שקט תעשייתי. השקט התעשייתי הביא הצלחות.
אוקלהומה היא המודל של הצורה החדשה שבה מנהלים הצלחות ב-NBA. סם פרסטי, שצמח בסן אנטוניו, הוא המנהל הכי טוב בליגה בלי תחרות בכלל. יש לה את השחקן הכי טוב בליגה, המאמן שלה הוא בטופ של המאמנים (אוקלהומה היא הקבוצה הטובה ביותר בליגה לא רק במאזן כללי, אלא גם במאזן של הרבע השלישי, מאזן קריטי לאיכות של עבודת אימון בחדר ההלבשה ויכולת לבצע התאמות). חוץ מצ'ט הולמגרן, אין בסגל אף שחקן שנבחר על-ידה גבוה יותר ממקום 12 בדראפט, אייזיאה הרטנשטיין ואלכס קארוסו שהובאו בעסקאות הם לא כוכבים גדולים, אלא שחקנים שהתאימו לכימיה של הקבוצה ונתנו לה בדיוק את מה שהיא הייתה צריכה. זה מעיד על צוות ניהולי שיודע לבחור שחקנים גם במקומות או סיבובים מאוחרים בדראפט, וגם על הידע שלהם בבניית קבוצה. מה שאנחנו חוזים בו השנה זו תחילתה של שושלת.
סגל שנבחר בקפידה, מתוך מחשבה להצלחה ארוכת טווח ולא מתוך תרבות של אליפויות אינסטנט, אפס אגו, הפרדה מוחלטת של אחריות בין ההנהלה, צוות האימון והשחקנים, שקט תעשייתי, קבוצות עומק מאוזנות על פני ריכוז של סופרסטארים.
הפלייאוף הזה, הקבוצות שנשארו במאבק על האליפות - הם אנטיתזה ללברון ג'יימס.
