קרב-8: איציק שאשו מנסה להיות ספורטאי אולימפי. ונכשל
(צילום: עוז מועלם, ירון ברנר)

כוויה על אדן הזינוק
אוקיי, זה לא נראה כזה ארוך, חשבתי לעצמי בעודי אומד את המרחק שאצטרך לגמוע בשניות הקרובות. "אתה על הקו של ה-60 מטר", זרק לי אשר טקה, מאמן האתלטיקה שעליו נגזר להזיע לידי באותו בוקר במכון וינגייט. "הזינוק של ה-100 מטר מתחיל שם", הוא השלים, והצביע על נקודה רחוקה. רחוקה מדי.
טוקיו 2020 ב-ynet - מתחם מיוחד
הנה דבר שאתם חייבים לדעת על הבוקר שבו התנסיתי בריצה הקצרה הכי מפורסמת בעולם: היה חום אימים. אבל ממש. אחד הימים הכי חמים של השנה, ואם זה נשמע לכם כמו תירוצים מראש, אז תדעו שאתם צודקים לגמרי. מה שכן, השרב הכבד בהחלט פגע לי בזינוק, ועוד אשר הקפיד איתי על כל כללי הטקס, כולל הנפנוף לקהל לפני, הרגליים באדני הזינוק, ואצבעות הידיים שנמתחות על המסלול שבאותם רגעים שמר על טמפרטורה של לבה. ביציע הצמוד לא היה אף אחד, שזה טוב, כי במובן הזה השוויתי את התנאים שלי לאלו שמחכים לאתלטים האמיתיים שירוצו בטוקיו.
9 צפייה בגלריה
ריצת 100 מטר
ריצת 100 מטר
השרב פגע בזינוק
(צילום: עוז מועלם)
16 שניות ו-20 מאיות אחר כך התברר שפה נגמרת ההשוואה. לי אישית זה לא הרגיש כל כך איטי, אבל אני זוכר שתוך כדי הריצה שמתי לב שעוז הצלם התחיל וסיים לאכול כריך גדול, אז אני כבר לא יודע. אבל שוב, היה מה זה חם!
כאבי גב כבר בקידה
אל אולם הג'ודו נכנסתי כמה דקות אחרי שהסתיים שם אימון של כמה מהשמות הבולטים בענף. יש משהו מרגש בידיעה שתיכף יטיחו אותי בעוצמה על הנקודה הספציפית שעליה שגיא מוקי קיפל הרגע ג'ודוקא אחר למצב של אטב משרדי. ליעד אקו, ראש קורס מאמני ומדריכי ג'ודו בווינגייט, קיבל אותי בלחיצת יד חזקה שבישרה על העתיד לבוא. האיש שניחן בחזה שמזכיר מכסה מנוע של האמר הבטיח לי שאם אפול כמו שהוא מיד ילמד אותי, יש איזה שלושה שרירים בגופי שלא יכאבו לי מחר.
התחלנו עם הקידה המסורתית, מה שהתברר כטעות, כי כבר שם הרגשתי לראשונה את הגב. בחצי השעה הקרובה קיבלתי המחשה עד כמה הספורט הזה אולי נראה כמו שני בריונים מתגוששים, אבל בעצם בנוי על טכניקה, מהירות וריכוז מקסימלי. שלוש תכונות שליעד היה זקוק להן כדי להניף אותי שוב ושוב כאילו הייתי מקל לאוזניים. פה ושם, כשהחלק של ההטלה כבר הפך מונוטוני מדי, ליעד גיוון לי גם עם התרגיל הזה שבו שמים לך רגל במהירות 300 קמ"ש ומאית שנייה אחר כך אתה שוב שכוב המום על המזרן. "אני מקרה אבוד, אה?", תליתי בליעד עיניים עייפות. "לא, למה?", הוא בחר להחמיא לי, "אתה דווקא נופל מעולה!"
9 צפייה בגלריה
ג'ודו
ג'ודו
כבר בקידה המסורתית הרגיש כאבים בגב
(צילום: עוז מועלם)
מבטי בוז כבדים במיוחד
"וואו, כמה אבקה לבנה. אפשר לצלם פה את נרקוס-וינגייט". המחשבה האינפנטילית הזאת עברה במוחי שעה שעמדתי עם ידיים בתוך מכל המגנזיום באולם המשקולות. אבל ניקול רובנוביץ' לא התכוונה לתת לי למשוך יותר מדי זמן.
היא עצמה לקחה ארד לפני שנתיים באליפות אירופה בהנפה, כך שהמפגש איתי לא באמת היווה את פסגת הקריירה שלה. התחלנו עם להניף רק את המוט, בלי שום דבר בצדדים חוץ מקצת מבטי בוז של שאר הספורטאים שהתאמנו שם. הלו, בלי להסתלבט, המוט לבד זה 15 קילו. שוב ושוב נזרקו לאוויר הוראות סטייל "תפתח חזה", "ישבן החוצה" ו"לעבוד עם הרגליים", שהבהירו לי שכל האינסטינקטים בגופי מאותתים לי "עזוב אותך".
אחרי מספר הנפות שעברו בלי שאף עצם חשובה אצלי נסדקה, היינו מוכנים לקצת משקולות בצדדים. "זה נראה כבד, אבל זה כולה 2.5 קילו", ניקול הסבירה בזמן שחיברה את המשקולות האדומות. אני מצידי רשמתי לעצמי בראש לזכור לבקש מהגרפיקאית למחוק את הנקודה בין ה-2 ל-5, כדי שזה ייראה כמו 25 קילו. בסוף שכחתי.
9 צפייה בגלריה
הרמת משקולות
הרמת משקולות
ישבן החוצה
(צילום: עוז מועלם)
בדרך החוצה מהאולם ניקול סיפרה לי שהיא מתכננת להצליח בגדול, כדי למשוך עוד ילדים וילדות לענף הזה, "כמו שקרה עם יעל ארד בג'ודו". סחתיין עליה. עזבו משקולות, אני לא מסוגל לגרום לילדים שלי להרים אפילו את הבגדים מהרצפה של החדר.
נוף מרהיב לעיר חולון
לפחדנים כמוני יש כמה כללים בחיים. אחד המוכרים יותר מביניהם גורס שיש להתרחק מסיטואציות שמתחילות בזה שמישהו מחבר לך רתמה כזאת עם שאקלים ומנגנוני נעילה. אבל עופר שפר, הבעלים של קיר טיפוס רוקיז חולון, לא ייתן לי לטפס אפילו על מכונת המשקאות הסמוכה בלי לאבטח אותי, אז אין ברירה. טוקיו תהיה האולימפיאדה הראשונה בה ענף הטיפוס הספורטיבי משתתף בכלל, ומבחינתו של עופר זאת התפתחות טבעית לספורט שהתפוצץ בטירוף בכל העולם ובישראל בעשור האחרון. לדעתו העובדה שחבר'ה טובים כמו אלכס חזנוב ויובל שמלא הפכו לפרזנטורים של יוגורט ולאנשים שהמון ילדים ובני נוער מזהים - היא בכלל בשורה ספורטיבית וחינוכית נהדרת. תוך כדי שאנחנו מדברים, ירון צלם הווידיאו מעדכן שהרחפן שהוא הביא מוכן לפעולה. אין לי לב לספר לו שגם כזה שממריא מקסימום לחמישה מטרים יספיק כאן.
להפתעתי הגמורה, עשר דקות אחר כך אני כבר נוגע בנקודה הגבוהה ביותר שיש לקיר שמולי להציע. נכון, הדרך לשם לקחה לי בערך פי שמונה זמן ממה שהיא אמורה, ובדרך נעזרתי בכל נקודות האחיזה שראיתי ולא רק באלה שהייתי אמור, אבל תשמעו, מי ידע שחולון כל כך יפה מעשרים מטר גובה. לראשונה מאז התחלתי את הפרויקט האולימפי הזה אני יוצא עם קצת גאווה בלב. וידיים מאובנות מכאב.
9 צפייה בגלריה
טיפוס
טיפוס
ידיים מאובנות מכאב
(צילום: עוז מועלם)
איניגו מונטויה לא לבד
אוהד בלוה, מאמן נבחרת ישראל בסיוף, כבר היה בסרט הזה כמה פעמים. הוא יודע שהמפגש הראשוני של זרים עם הענף שלו מוציא מהם ציטוטים של איניגו מונטויה ואסוציאציות של משחקי הכס, והוא מקבל את זה באהבה. בכלל, מדובר בבחור חד כמו החרבות שהוא הביא לאימון שלנו, שמצליח לשלב כיף עם ידע עצום בתחום, בעודו משדל אותך לדקור אותו עם קצת יותר אטרף.
אנחנו מתחילים לתרגל עמידת מוצא, ואחרי שאני מתעלם מההערה שלו לגבי זה שאצלי זה נראה יותר בלט ופחות סיוף, אנחנו עוברים לתרגל הליכה לפנים ולאחור. ובסיוף זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע. וזה עוד בלי הרומח והחרב שתכף אוהד ישים לי ביד, ובכלל יסרבלו לי את החיים. אה, רגע, ועוד לא אמרנו כלום על מסכת הכוורן שדרכה קשה נורא לראות עד כמה אתה נראה מגוחך במראה הגדולה שמולנו. שנינו לובשים מעין שכפ"צים מיוחדים, שאמורים להרגיע אותי בכל מה שקשור לדקירות, אבל אני מגלה שפסיכולוגית עדיין קשה לי לנעוץ את החוד הזה במישהו ככה סתם, אפילו לא כחלק מריב שכנים.
אחר כך אנחנו מתרגלים גם טכניקות הגנה (כאילו, עם החרב, לא במובן של לברוח משם), וגם כמה תרגילי התחמקות שנראה שדווקא אוהד מיישם כמו שצריך. לא, כי בסוף שאלתי אותו כמה גרוע הייתי, וניכר עליו שהתחמק מתשובה כנה.
9 צפייה בגלריה
סייף
סייף
לא רואים כלום דרך מסכת הכוורן
(צילום: עוז מועלם)
9 צפייה בגלריה
שער המוסף המיוחד של "ידיעות אחרונות" לאולימפיאדת טוקיו 2020
שער המוסף המיוחד של "ידיעות אחרונות" לאולימפיאדת טוקיו 2020
שער המוסף המיוחד של "ידיעות אחרונות" לאולימפיאדת טוקיו 2020
לפגוש את הקורה
אל האתגר הבא שלי הגעתי מלווה בתמי קובץ-בק, מאמנת בכירה במועדון עירוני נתניה, ושופטת התעמלות מכשירים שלמזלי הגיעה בלי כרטיסיות הניקוד שלה. בצד התאמנו בינתיים אלכס שטילוב וארטיום דולגופיאט לאיזה טורניר זניח שמתקיים החודש ביפן, ואני עליתי לראשונה בחיי על מזרן תרגיל הקרקע, רק כדי לגלות שהוא מרגיש קצת כמו מיטת מים ענקית וטיפה קפיצית. פתאום הקטע שמזנקים מהמזרן הזה ל-44 ברגים באוויר נראה לא כזה מרשים. סתם, נו.
התחלתי עם תרגיל הקורה. עד היום תרגיל הקורה היחיד שתירגלתי היה להישען על הקורה בכדורגל עם החבר'ה פעם בחודשיים כי נגמר לי האוויר אחרי שבע דקות. בכל מקרה, לא ברור לי איך המתעמלות - אתלטיות ודקיקות ככל שיהיו - מצליחות לעשות כל מיני דברים באוויר ועוד לנחות על הדבר הזה שדק יותר מהבגט שתקעתי הבוקר. בקיצור, הצלחתי ללכת פעמיים-שלוש עד הסוף בלי ליפול, שזה לא רע יחסית לזה שבאתי בלי ניסיון ובלי בגד גוף עם פאייטים. באותו זמן במקבילים המדורגים איזה ילד בן 15 הסתובב בכזאת מהירות, שאם הוא מאבד אחיזה - רק מהתנופה הוא נוחת באיקאה צומת פולג. כשהוא ושרירי הכתף שלו פינו את המכשיר, אני ניגשתי אליו כדי להדגים אחיזה כאובה של כמה דקות, וצלילה אל בריכת הספוגים.
הלאה, אל תרגיל הטבעות. כיהודי מאמין ואדם בן 45 עם כרס קיבלתי החלטה להימנע מתרגיל הצלב המפורסם, והלכתי על נדנוד בלתי מחייב של כמה שניות. יופי, עכשיו בא לי טבעות בצל. תודה רבה באמת.
9 צפייה בגלריה
התעמלות מכשירים
התעמלות מכשירים
כיהודי מאמין נמנע מתרגיל הצלב המפורסם
(צילום: עוז מועלם)
דוהר לשום מקום
בפעם הבאה שאתם תוהים מה הסיכוי שהמזוודה שארזתם לחו"ל תסדר לכם קנס על אובר-ווייט, תחשבו על זה שיש אנשים שארזו החודש סוס לנסיעה שלהם ליפן. מה שכן, הם לא הולכים להגיע לשם מנתב"ג. ככה זה, נבחרת ישראל ברכיבה על סוסים שולחת ארבעה נציגים לאולימפיאדה (כשלעצמו הישג היסטורי), אבל לא כאלה שחיים או מתאמנים בישראל. הסיבה לכך היא שילוב של היעדר תשתיות ומתקנים מקומיים ברמה מספקת ומודעות גבוהה בהרבה לענף בנקודות אחרות על פני הגלובוס.
את כל זה למדתי מעמית, המדריך של "החווה הירוקה" בכפר הירוק שעליו הוטלה המשימה להשאיר אותי בצד הנכון של הסוס. במתחם שלידנו כמה נערים ונערות אשכרה דהרו לכיוון מחסום גבוה ואז דילגו מעליו באלגנטיות, בזמן שאני נכשלתי בניסיון לגרום לסוס שלי להאיץ למשהו מהיר יותר מהתוצאה שהשגתי לפני שבוע ב-100 מטר. בסיכומו של עניין, הרזומה שלי כלל הליכה מפוהקת, ריצה קלה מאוד-מאוד, ופעמיים-שלוש שהפניית המושכות לכיוון שמאל אשכרה גרמה לסוס לפנות שמאלה. במילים אחרות, לא רק העובדה שאין באמתחתי דרכון זר מונעת ממני לארוז סוס לטוקיו ולהצטרף לשאר חברי הנבחרת הישראלית.
9 צפייה בגלריה
רכיבה על סוסים
רכיבה על סוסים
להישאר בצד הנכון של הסוס
(צילום: עוז מועלם)
מקצה יירוט יתושים
האמת היא שנתוני הפתיחה שלי היו קשים מראש, כי חצי שעה אחרי שהגעתי להתנסות לראשונה בחיי בבדמינטון, נאמר לי שמדובר בענף שנשלט כמעט לחלוטין על ידי אסיאתים. ואני, למרות חיבה מופגנת לנודלס, לא כזה. למעשה, ברשימת ה-50 הראשונים בעולם יש בערך חמישה שמגיעים מיבשת אחרת, וביניהם גם מישה זילברמן, הנציג של ישראל בגברים. הוא לא נמצא כאן הערב, אבל האבא החביב שלו, מיכאל, דווקא כן.
זילברמן סניור מקבל את פנינו, בעודו מקים בעצמו ארבעה מגרשי בדמינטון מאולתרים על הפרקט של האולם הרב-תכליתי בפ"ת. יותר מאוחר הוא ישוב כדי להעניק לי במתנה ספר הדרכה אמיתי על בדמינטון, את ספרון החוקים הרשמי וחולצת משחק. במקביל אני מתארגן על מחבט וכדור. במבט ראשון המחבט מזכיר משהו שמיירטים איתו יתושים, בעוד שהכדור דווקא מסוכן הרבה יותר אם אתה אווז. כן, מסתבר שהחלק של הנוצות בכדורי נוצה מגיע אשכרה משם.
אני תופס שיחה קצרה עם מקסים גרינבלט, כישרון גדול בן 20 שהתרוצץ שם והנחית כדורים בעוצמה משוגעת. הוא מספר לי ש-400 קמ"ש היא מהירות סטנדרטית לחבטה חזקה בבדמינטון, אבל הנוצות מאטות את הכדור בדרך ליריב אז הוא חוטף אותו כולה במאתיים קמ"ש. מפה לשם, תוך כמה דקות אני קולט שזה כנראה הענף היחיד בסיבוב האולימפי שלי עד כה שאני יכול לדמיין את עצמי עוסק בו גם סתם להנאה. אם רק היה לי כושר לזה, כן? מדובר בחתיכת מאמץ גופני שכולל ריצה תזזיתית, חבטה בעוצמה מטורפת, תיאום יד-עין ברמה גבוהה, וצעקות "לא חזק, בחייאת! תן לענות על כדור אחד!!"
9 צפייה בגלריה
בדמינטון
בדמינטון
קיבל ספר הדרכה אמיתי על בדמינטון
(צילום: עוז מועלם)

פורסם לראשונה: 14:04, 22.07.21