לפני כמה שנים, אם הייתם מספרים לאוהד כדורגל ישראלי שהוא יטוס כדי לראות "משחק בית" של הקבוצה שלו, זה היה נשמע כמו פרדוקס.
במציאות המורכבת שבה המצב הביטחוני אינו מאפשר לקבוצות הישראליות לארח בארץ, התופעה הזו מקבלת משמעות עמוקה. זה כבר הקיץ השלישי שבו הקבוצות הישראליות הופכות ל"נבחרות נודדות", והאוהדים מוצאים את עצמם חוצים מדינות וגבולות כדי להעניק להן תחושת בית.
בשבוע שעבר ראינו תצוגות מרשימות: כ־2,200 אוהדי בית"ר ירושלים שטפו את רחובות בוקרשט; כ־1,500 אוהדי מכבי ת"א הגיעו לגיאורגיה למשחק לפרוטוקול בלבד, אחרי ה־0:5 במשחק הראשון; ואוהדי הפועל ת"א, אחרי תצוגה אדירה במשחק ה"בית" במישקולץ שבהונגריה, מילאו גם את יציע החוץ בראזגרד מול לודוגורץ וסיפקו אווירה חמה ורועשת בהרבה מזו של הקהל המקומי.
מניסיון אישי, לעיתים ההגעה ליעדים האלה מורכבת מאוד, ולכן מגיע הרבה כבוד לכל מי שעושה את הדרך. למרות היריבות הספורטיבית בארץ, מרגש לראות קהל ישראלי מניף צעיפים, צובע רחובות ומייצג את הקבוצות שלו בעוצמה כזו, אלפי קילומטרים מהבית.
"מה איבדת באשדוד ביום ראשון בערב?" או "למה אתה צריך את הפקקים האלה בדרך לטדי?" אלה השאלות הקבועות שאני – ואני מניח שגם אוהדים רבים אחרים – מתמודד איתן מהסביבה הקרובה. עבור מי שאינו אוהד, הרעיון לשרוף חצי יום על נסיעה, לעמוד בתורים, לאכול בחוץ לפני המשחק או אחריו (או גם וגם... לא שופט) ולחזור הביתה אחרי חצות, נראה כמו שיגעון מוחלט.
אוהדי מכבי ת"א
(צילום: עוז מועלם)
למזלנו, בישראל המרחקים עדיין סבירים, וגם נסיעה ארוכה במיוחד מסתכמת בדרך כלל בשלוש־ארבע שעות לכל כיוון. שאפו גדול לאוהדי הפועל באר־שבע שנסעו במשך שנים לקריית שמונה, ולהפך.
במהלך השנים, אותן שעות בכבישים, לצד הצצה לתצוגות העידוד האדירות באירופה, יצרו אצל האוהד הישראלי דחף עמוק לחצות את הגבולות. רק בשבוע שעבר, למשל, כ־6,500 אוהדי האנזה רוסטוק מהליגה השלישית בגרמניה טסו למשחק ידידות מול ווטפורד האנגלית במסגרת חגיגות 60 שנה למועדון. כל הכרטיסים נמכרו כחצי שנה מראש.
עוד בתחילת שנות ה־2000 ראינו את אוהדי מכבי חיפה מציפים את אולד טראפורד באלפים וממלאים את משחקי הבית הכפויים בניקוסיה; את אוהדי הפועל ת"א הופכים את יציע החוץ באצטדיון טארדיני בפארמה לשער 5 במהלך הקמפיין הבלתי נשכח בגביע אופ"א; ואת אוהדי מכבי ת"א פוקדים במסגרת ליגת האלופות ב־2004 אצטדיונים אייקוניים בהולנד, באיטליה ובגרמניה. להרגשתי, מה שהחל אז כחוויה ששמורה ל"אוהדים השרופים", הפך עם השנים לחוויה משפחתית ולגיטימית.
בנסיעותיי האישיות לפיראוס, טורינו, ראן, דברצן ועיירות קטנות בהונגריה, ראיתי מקרוב את כל סוגי ההרכבים: הורים עם ילדים צעירים, אבות ובנים, וחבורות חברים שמתכננות טיסות קונקשן, רכבות ואוטובוסים רק כדי להגיע למשחק. עבור רבים מהם, המשחק הוא רק חלק מהחוויה. הם משלבים טיול, משחק נוסף או ביקור במדינה שכנה.
יש משהו משחרר בלצאת מגבולות הארץ כדי ללכת אחרי הקבוצה שלך. מצד אחד, זו הגאווה להיות "האוהד המסור". מצד שני, זה סוג של פיצוי על כל אותן פעמים שבהן חנית רחוק מבלומפילד או מטדי, עברת בין חצרות בדרך לאצטדיון הי"א, או טיפסת במדרגות הבלתי נגמרות בנתניה בחום של אוגוסט.
אוהדי הפועל באר-שבע
(צילום: הרצל יוסף)
כמה מאות או אלפי אוהדים באדום, בירוק או בצהוב, שצועדים יחד במדרחוב אירופי בזמן שהמקומיים מביטים בהם בתמיהה ולא מבינים מאיפה נחתו עליהם – זה הרגע שבו מתעצמת התחושה שאתה מייצג קהילה קטנה, פרטית ומיוחדת בלב העולם הגדול.
ובמציאות הישראלית של היום, התחושה הזו מקבלת משמעות עמוקה אפילו יותר. לא מעט אוהדים מגיעים למשחקים עם שלטים לזכר חברים ובני משפחה, אוהדים מסורים שנפלו במלחמה ולא יזכו עוד ללוות את הקבוצה שלהם.
שם, ברחובות הזרים, המשמעות האמיתית של אהדה נחשפת. היא גדולה הרבה יותר מ־90 דקות של כדורגל.
שנמשיך לראות תצוגות כאלה גם בהמשך העונה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
