בשבת הראשונה של דצמבר, במשחק ערב בין המארחת נאנט לבין ניס, נהרג אוהד נאנט בן 31 במהלך מהומות בין שני מחנות האוהדים. זו תמונת המצב של הכדורגל הצרפתי לאחרונה: אתה הולך, לפעמים עם המשפחה שלך, לראות 90 דקות של כדורגל, לאכול נקניקייה במחיר מופרז ולשטוף אותה בבירה חמישה אחוזי אלכוהול, לעודד את הקבוצה שלך. ובמקום זאת אתה מוצא את עצמך משחק רולטה על החיים שלך.
שבועיים לפני כן נפצעו אוהדי ברסט במשחק חוץ במונפלייה, לאחר שהאוטובוס שלהם הותקף והשוטרים נאלצו להשתמש בגז מדמיע כדי לפזר מאות אוהדים אלימים. בסוף אוקטובר האוטובוס של ליון הותקף במארסיי באבנים ובקבוקים, תקרית שכללה מספר פצועים, כולל מאמן הקבוצה ועוזרו. המאמן פאביו גרוסו, שזכה במונדיאל עם איטליה ב־2006, נחבל בפניו, נזקק ל־12 תפרים וקיבל חודש של חופשה מעבודה (לאחרונה גם פוטר).
למרות שתקריות אלימות כרוכות סביב עולם הספורט והכדורגל, קשה שלא לנתק אותן מהמהומות האלימות שפורצות בצרפת מדי כמה חודשים על רקע היחסים בין הרשויות לבין אוכלוסיות המהגרים. יש הטוענים שהתקריות הללו גם מהוות חלק מהפגנות ההמון שפרצו בצרפת לאחר פרוץ מלחמת ישראל־חמאס. ביחד הן מעלות את השאלה: האם צרפת באמת מוכנה ביטחונית לארח את האולימפיאדה בקיץ הבא?
נשיא ההתאחדות נגד האוהדים
האלימות בכדורגל הצרפתי פורחת. זה התחיל כבר כשהאצטדיונים נפתחו מחדש לאחר מגפת הקורונה. דימיטרי פאייט, שנפגע פעמיים מבקבוקי אוהדי הקבוצה היריבה, קבל במכתב פתוח: "מה זה אומר? האם אני אמור עכשיו להפסיק להרים קרנות? האם אני אמור להפסיק לשחק כדורגל?"
הממשלה כינסה דיון חירום בנושא האלימות במגרשים, מכירה של בקבוקים מכל סוג נאסרה, במשחקים טעונים הועלתה רשת בין היציעים למשטח כדי להגן על השחקנים מפני זריקת חפצים. אבל המשטרה עדיין אובדת עצות, בעיקר במשחקים של קבוצות כמו מארסיי, ליון וניס. אין לאוהדים האלימים שם מכנה חברתי־כלכלי־מעמדי משותף. הדבר היחיד שמאחד אותם הוא האהדה לקבוצה שלהם והרצון לחתור למאבק עם אוהדי היריבה כדי להוכיח את עליונותם הגברית.
ונסאן לברון, נשיא הליגה הצרפתית, מאשים רק את האוהדים. "יש לנו בעיה של צופים אלימים שצריך להרחיק מהמגרשים", אמר בחודש יוני ל"לה מונד". "אנחנו רוצים להיות ליגה של התפתחות, לא של מלחמה. בסוף עוד נהיה עדים למוות של אוהדים". אמר ולא ידע את אשר ניבא.
אבל אוהדים רבים בצרפת מערערים על הבחירה של לברון להצביע על האוהדים כגורם היחיד למהומות האלימות. "אני מזכיר לכם שהסטאד דה פראנס אירח את גמר ליגת האלופות ב־2022", אמר אוהד מארסיי ל"לה מונד", "והארגון היה כל כך גרוע שאוהדים לא נכנסו בזמן והמשחק התאחר בחצי שעה. וזה בגמר הצ'מפיונס. אז תארו לכם מה קורה בסתם עוד משחק. אין ארגון, אין מספיק שיטור, אין הפרדה, אין שטח ניטרלי בתחנות הרכבת. הכל זה הזמנה לקרב".
אחרי משחק בספטמבר 2022 בין ניס לקלן בקונפרנס־ליג, שבו נפצעו 32 אוהדים, אחד מהם בנפילה מגובה חמישה מטרים בהתכתשויות בעזרת צינורות ברזל וכיסאות שנתלשו ממקומם, התבטאו הורים רבים בצרפת כי לא ימשיכו לקחת את ילדיהם למשחקים בגלל האלימות.
משטרה אגרסיבית ופרברים מוכי פשע
כאמור, אסור להפריד בין האלימות בכדורגל לבין האלימות כפי שהתגלתה במהלך המהומות בגלל מתחים חברתיים. אקדמאים וסוציולוגים רבים מסבירים כי המהומות האלימות בסביבת הכדורגל הם רק הארכה של המהומות האלימות שפרצו ברחבי צרפת לאחר ששוטר ירה למוות במהגר צעיר במהלך הקיץ. כוחות השיטור באותם אירועים נמתחו עד קצה גבול יכולתם. במקום להרגיע את הרוחות, הם קיבלו הוראות להשתמש בגז מדמיע ובכדורי גומי. במקום לנסות ולהרגיע את האוהדים בסביבות האצטדיונים, כפי שנוהגים ברוב ארצות צפון אירופה, השוטרים הצרפתים משתמשים בכוח רב ובתחמושת דומה לזו שבה השתמשו במהלך המהומות הציבוריות, מה שמגביר אפילו יותר את מפלס האלימות.
עוד גורם באלימות הוא מיקומם של אצטדיונים רבים באזורי פרברים מוכי עוני ופשע. כך למשל, המצלמות בסטאד דה פראנס הקליטו כנופיות רבות שהגיעו כדי לשדוד מאוהדים בריטים וספרדים את ארנקיהם, הטלפון שלהם והשעונים שלהם לאחר המשחק. אז נכון שהסוציולוגיה של האולימפיאדה שונה לחלוטין מזו של הכדורגל, ועדיין האצטדיון הזה יארח כמה וכמה תחרויות במהלך האולימפיאדה בקיץ הבא.
דרישה לענישה חריפה
אמילי אודיאה־קסטרה, שרת הספורט, כבר הודיעה לאחר מות האוהד בנאנט כי תאסור מיידית על נסיעות של אוהדי חוץ למשחקים בעייתיים. "זה לא יכול להימשך ככה", אמרה בראיון לתחנת הרדיו "פראנס אינטר".
לא בדיוק ברור איך אפשר למנוע נסיעה כזאת. אפשר אולי לעשות ביקורת רכבות ואוטובוסים, אבל אוהדים עדיין יכולים להגיע במכוניות הפרטיות שלהם. אפשר גם למנוע קניית כרטיסים מאוהדי קבוצת החוץ, אבל כאמור הרבה מהם מגיעים למשחקים כדי לפרוק עצבים ולהוכיח גבריות, ופחות כדי לחזות במשחק עצמו. וגם כך, נפח העבודה הרגיל הוא כבר יותר מדי עבור שוטרי המדינה. "אני מקווה שרשויות השיפוט יגזרו עונשים כבדים ככל האפשר על מי שנתפס ואחראי להשבתת החגיגות של האוהדים האחרים", אמר שר הפנים ז'ראלד דרמאנן.
דרמאנן דרש מכוחות המשטרה ומרשויות השיפוט התייחסות חריפה יותר לאירועים כמו שירים הומופוביים, קללות גזעניות והצדעות במועל יד. גם ההתאחדות הצרפתית מנסה לכפות את החוקים על ידי עצירת משחקים לאחר שירים הומופוביים או גזעניים, סגירת יציעים ואפילו הורדת נקודות. אבל בשתי התקריות האחרונות, לדוגמה, המהומות האלימות והטרגיות בכלל התרחשו מחוץ לאצטדיון, מקום שבו להתאחדות אין שום דרך לכפות את חוקיה או להטיל עונשים.
לאלימות בכדורגל ובספורט אין אף פעם טיימינג טוב, אבל הליגה הצרפתית מנסה ככל יכולתה לשפר את תדמית המוצר לפני חוזה טלוויזיה חדש ונטול מסי. ויש גם את האולימפיאדה בפריז, שכבר מבצבצת ברקע. הימין הקיצוני ממשיך לעלות, הפרברים רק מחכים לניצוץ אחד קטן להבעיר את להבת הזעם התמידית בתוכם. ספורט הוא מראה של השכונה, העיר, המחוז או המדינה שבה הוא משוחק. האלימות בכדורגל הצרפתי היא תמונת מראה מאוד חדה לקלקול הכללי והפילוג הנורא והאלים בחברה הצרפתית.
