קשה להירגע מההתרגשות שמייצרת נבחרת הנוער/עד גיל 20 בשנה הקלנדרית האחרונה. כעת, בכל משחק שעובר ובכל שלב שהיא עוברת, היא מספרת לנו את הסיפור באופן האמיתי ביותר – נבחרת שמחד משדרת כנות, אמיתיות ואותנטיות, ומאידך היא הכי לא ישראלית שיש. יישוב האבסורד הזה – ע"י ההצלחה שאין עליה ויכוח – הוא שיעור לכולנו, לא רק בכדורגל.
אני מסרב עדיין להירגע מההצגות במנדוסה. גם אם החלום הזה יתרסק ברבע הגמר מול ברזיל, זה לא ישנה כהוא זה. מימיי (ואני סופר מעל 50 שנה, מהן 44 שנות אהדה) לא ראיתי קבוצה ישראלית עם מנטליות כל כך לא ישראלית. נבחרת שאין בה אגואיסטים חצופים; נבחרת ממושמעת טקטית ברמות אחרות; נבחרת שהיא מלכת שינויי הקצב (גם בהתקפות שלה וגם במעבר מהגנה להתקפה); נבחרת שאשכרה נראה שהשחקנים בה, על אף שהם ישראלים, הפנימו ולמדו מה זו סגירה אלכסונית נכונה; נבחרת שלא בנויה על כוכב אחד (ולראיה, גם כשאוסקר גלוך שיחק באליפות אירופה זה לא היה בנוי רק עליו); קבוצה אמיתית, מדהימה, הטרוגנית, אך מתואמת בצורה מושלמת, בנויה משבטים סופר מסוכסכים כרגע, אך משחקת כמו יחידה הכי ממושמעת.
1 צפייה בגלריה
דור תורג'מן ועילי פיינגולד חוגגים את עליית נבחרת הנוער לרבע גמר המונדיאליטו
(Marcio Machado/Eurasia Sport Images/Getty Images)
שחקנים מכבדים זה את זה. שחקנים מעודדים אחד את השני אחרי טעויות. שחקנים מחפים זה על משנהו בקביעות. הניצחון אתמול הוא מרשים עוד יותר מאלה שבאו לפניו, לרבות אלה ששוחקו במהלך אליפות אירופה אשתקד, כי זו כנראה הפעם הראשונה ששחקנים אלה היו צריכים להתמודד עם ציפיות אמיתיות. נבחרתם מעפילה, בזכותם, לא בפעם הראשונה בטורניר גדול, לשלב הנוקאאוט. זו הפכה להיות נבחרת שלומדים את חוזקותיה ומתכוננים אליהן (עיין ערך הסגירה הכמעט הרמטית של דור תורג'מן למשך 60-70 דקות אמש לאחר שזיהו את יכולתו לשמור כדור ולנווט את התקפות המעבר של הנבחרת כפיבוט אמיתי, מה שנגמר ב-2 פעולות קסומות, אחת שגרמה למצב של הגול), והיא יודעת להתמודד גם עם ציפיות אלה.
מגיע להם לא רק שאפו. מגיעה לילדים האלה ול"הורים" שלהם על המגרש (אופיר חיים המדהים וצוותו) תודה ענקית. הם מנפצים את המיתוס שכולנו התרגלנו כבר לדקלם. לא מחויבים. לא חזקים נפשית, חזקים רק כשמדובר במלחמה עם נשקים.
הלוואי שהחלום יימשך. אך גם אם לא - צריך ללמוד מזה. צריך לנתח את התהליכים האלה ולהיבנות מהם, גם בכדורגל, אבל בעיקר בתחומים אחרים. כולנו יודעים מה ישראלי (ומכוער). כולנו יודעים שאלה הסיבות לכשלונות. וכולנו ממשיכים להתנהג הפוך מכפי שמציגה הנבחרת הצעירה. אז ניתן לא לנהוג כך ולהצליח. רק צריך לרצות.
ומילה על אופיר חיים. הוא למעשה הדמות של ההצלחה הזו. מחד, כדורגלן ותוצר של הכדורגל בישראל - מאידך מאמן בשיעור קומה שלא נראה בישראל, ברמת כדורגל נבחרות, פרופ' בכיר לאינטליגנציה רגשית, ברמה הכי גבוהה שיש; והכי חשוב, מחד, צווח על חניכיו כל העת במשחק ודורש מהם הכל, לפניו ואחריו, ומאידך, בצניעות, מטפל בהם, מוביל אותם, ולא חושש מלהודות בטעויות (עיין ערך עומר סניור).
גם אם ההשתפכות למעלה מוגזמת, אסור לפספס את ההזדמנות לקחת את השמחה הרגעית מהניצחון (שוב) ומההעפלה לשלב הבא, ולצעוד קדימה עם הנבחרת, והצלחתה הלא רגעית, ולתרגם זאת גם למסרים עמוקים יותר.
אל אל ישראל!
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
