מיץ גולדהאר הציב סטנדרטים ניהוליים פורצי דרך במכבי תל אביב. אין צורך לפרט את כולם, אך ברור כי שילוב של הון משמעותי וניהול מקצועי, עקבי וארוך טווח, הפך את המועדון למוביל בישראל בעשור וחצי האחרונים. עם זאת, מבט על גרף התוצאות מגלה גם אכזבה: לצד השדרוג הארגוני, גולדהאר לא הצליח להפוך את מכבי תל אביב לפקטור משמעותי באירופה – ואף לא לבסס דומיננטיות מוחלטת בזירה המקומית.
יש תחושה כי המועדון הגיע לתקרת זכוכית שהבעלים עצמו הציב, ומסרב לפרוץ אותה. ייתכן שגולדהאר הבין את הפער בין השאיפה להיות מודל בסגנון רד בול זלצבורג, הכוכב האדום או פרנצווארוש – לבין היקף ההשקעה שהוא מוכן להעמיד. נכון, רבים יטענו כי הוא משקיע סכומים גבוהים, ובצדק. אך גם יעקב שחר ואלונה ברקת משקיעים לאורך זמן, ואף ברק אברמוב בבית״ר. ייתכן שהשכר במכבי גבוה יותר, אך במבט רחב, היקף ההשקעה הכולל אינו שונה באופן מהותי – במיוחד בהשוואה לשחר וברקת.
גולדהאר אינו נוהג להנחית שחקנים בסכומי עתק באופן עקבי. אמנם בעידן שלו נרכשו וידאר קיארטנסון ופרדראג ראיקוביץ׳ במחירי שיא, אך מאז לא בוצעו רכישות חריגות. במקום זאת, המועדון מתמקד במציאות ומגביל את עצמו. גם אם רמות השכר עדיין מעל הליגה, הסגל מתקשה לייצר יציבות של שחקני הכרעה עונה אחר עונה. במקביל, נדמה כי הבעלים אימץ מודל של אקזיטים: מכירה של שחקנים בסכומים גבוהים מתקבלת בברכה – אך ההשקעה בחיזוק מקביל אינה עקבית. כך, למשל, נמכרו נכסים כמו דניאל פרץ, מבלי שנרכש מחליף ברמה דומה, והקבוצה נותרה עם פתרונות בינוניים בעמדות מפתח.
גם בזירה האירופית נרשמו בתקופתו לא מעט הופעות בשלב הבתים. אולם לרוב, מכבי תל אביב התקשתה להתחרות, ולא השיגה הישגים משמעותיים. לצד זאת, ההכנסות מהמפעלים האירופיים זרמו לקופת המועדון.
מאז תקנות הפייר פליי הפיננסי בסוף עידן ג׳ורדי קרויף, נראה כי גולדהאר צמצם את היקף ההשקעה החריגה. הוא אינו מציע שכר יוצא דופן, ובהתאם מתקשה להביא זרים שישדרגו את הקבוצה באופן עקבי. התחושה היא כי בשנים האחרונות הוריד הילוך. חלק מהכשלים הניהוליים נבעו גם מריחוק גיאוגרפי – בין קנדה לתל אביב – שהוביל להחלטות לא מדויקות, לניהול מקצועי לא יציב ולמינויים שלא עמדו בציפיות. התנודתיות הזו היא אחת הסיבות לכך שהמועדון מתקשה לייצר שליטה מתמשכת בישראל – ובעיקר לפרוץ קדימה באירופה.
האחריות לעונה הנוכחית מונחת, במידה רבה, על כתפיו של גולדהאר. ההתעקשות על תקרות שכר לשחקנים ישראלים, לצד החתמת זרים בינוניים ברוב המקרים, יוצרת תקרה מקצועית. כאשר כבר מגיע שחקן איכותי – הוא נמכר במהירות, מה שמקשה על בניית המשכיות. כך מתקבלת תחושה של ניהול קצר טווח, שאינו תואם את שאיפות המועדון.
לצד זאת, עולה ביקורת חריפה יותר: התנהלות שאינה עקבית לאורך זמן יוצרת רושם של מועדון המתופעל לעיתים כפרויקט שיווקי. כאשר רמת המעורבות יורדת – גם ההשקעה נפגעת.
לגולדהאר יש תרומה עצומה למעמדה של מכבי תל אביב, אך אי אפשר להתעלם מכך שלא הוביל אותה להישגים יוצאי דופן בזירה האירופית. הוא לא הצליח להעלות את המועדון מדרגה מחוץ לישראל, ולעיתים אף מתקשה לשמר עליונות מקומית לאורך זמן. לכן עולה השאלה – במה הוא שונה מהותית מבעלים כמו יעקב שחר או אלונה ברקת?
ייתכן שהתשובה מורכבת יותר: אולי זהו פשוט גבול היכולת של המודל הנוכחי. עבור האוהדים, המשמעות היא התאמת ציפיות – פחות חלומות על הישגים אירופיים, ויותר התמקדות בדומיננטיות מקומית. גם הישג של שלוש אליפויות רצופות, שנראה בעבר כיעד בסיסי, הושג כבר על ידי מועדונים אחרים ללא משאבים דומים.
ההחלטות הערכיות – כמו שחרור שחקנים שלא עמדו בסטנדרטים מוסריים – מחדדות עוד יותר את הפער בין עקרונות לבין השקעה מקצועית. אם קיימים סטנדרטים ברורים מחוץ למגרש, עולה השאלה מדוע אינם מתורגמים גם לחיזוק מקצועי ברמה גבוהה יותר.
בסופו של דבר, גם גולדהאר נהנה מהמיתוג של מכבי תל אביב. לצד ההשקעה, קיימות גם הכנסות משמעותיות שמאזנות את התמונה. העונה הנוכחית ממחישה היטב את הבעיה: תחושת ניתוק, החלטות ניהוליות לא מדויקות ורכש שלא סיפק את הסחורה.
אם הבעלים איבד עניין – עליו לומר זאת. אם לא, נדרש ממנו להוכיח אחרת. במבחן התוצאה, מכבי תל אביב שלו נמצאת לרוב בצמרת, אך רחוקה מלהציב סטנדרט בלעדי משלה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
