הילדים בהפסקה בחרו אותי תמיד אחרון, ואחרי שתי דקות כבר התעייפתי. חשבתי שלילד עם שיתוק מוחין אין מקום במגרש, עד שהגיע אבי מלר. הוא לא ביקש ממני לרוץ, הוא רק ביקש ממני להקשיב - והפך את המוגבלות שלי לכר דשא של ידע, תרבות ואהבה
בכל פעם שהצלצול נשמע, ידעתי שהסיוט מתחיל. המגרש בבית הספר היה המקום שבו המגבלה שלי צעקה הכי חזק. ילד עם שיתוק מוחין, כדורגל, והבחירה האוטומטית: אני תמיד נבחר אחרון. משחק שתי דקות עד שהגוף בוגד בי ומתעייף, ואפילו לשער לא מכניסים אותי. בספרייה, מול הספרים, הרגשתי מוגן. אבל מול הטלוויזיה, הרגשתי שייך.
שם, על המסך הקטן בחדר, הבנתי מה לי ולכדורגל. הבנתי שלא בעזרת גוף אתלטי אמצא את מקומי במשחק היפה בתבל, אלא רק בעזרת המוח. המוח שהתחיל להתרגש מהמעבר של אלן שירר לניוקאסל; המוח שיכול היה לגמוע שעות של סיפורים על אוהדי ווסטהאם, טוטנהאם וליברפול. לא הייתי צריך לבעוט בכדור כדי לאהוב אותו - הייתי צריך לספר את הסיפור שלו.
אבי מלר היה זה שלימד אותי את השיעור הזה. הוא לא ידע שהוא עושה את זה, הוא הרי היה רק דמות בתוך הקופסה באולפן ליגת האלופות. אבל יחד עם מודי בר-און ז"ל, וייבדלו לחיים ארוכים נדב יעקבי ושגיא כהן, הוא בנה לי בית. וכנראה גם למיליוני צופים אחרים.
הגישה האנגלית, הלב הישראלי
מלר הביא איתו משהו אחר. הוא לא היה הקריין חמור הסבר והמרוחק. הוא היה הגישה האנגלית בהתגלמותה: "אני לא פה כדי להרצות לכם, אני החבר שלכם שמבין בכדורגל". הוא התרגש כמוני, הוא רצה שאבין כמוהו. הוא בא ללמד, אבל בלי גרם של התנשאות.
2 צפייה בגלריה
אבי מלר הבהיר לי שכדורגל הוא לא רק מי שבועט הכי חזק. כדורגל הוא היכולת להסביר למה הדרבי של צפון לונדון בוער
(צילום: ירון ברנר)
הוא הבהיר לי שכדורגל הוא לא רק מי שבועט הכי חזק. כדורגל הוא היכולת להסביר למה הדרבי של צפון לונדון בוער, ולמה סנדרלנד שונאת את ניוקאסל. פתאום, הילד הנכה בן ה-8 הבין הכל. פתאום, המגבלה הפיזית לא הייתה מחסום כניסה, כי באולפן ההוא - המקום שבו אנשי תרבות מדברים על כדורגל - המוח הוא זה שקובע את ההרכב הפותח.
חלום על דף נייר
שבוע אחרי שבוע, "אולפן ליגת האלופות" היה התוכנית הטובה ביותר בטלוויזיה. הייתי יושב שם, צוחק מהמערכון של "להיות רוי קין" למרות שלא תמיד הבנתי את כל הרפרנסים, ובולע הכל. קראתי על "הולנדי של עכו" עשרות פעמים וחלמתי שיום אחד, גם אותי יקראו. שגם אותי יבינו.
אבי, תודה שנתת לילד ההוא להרגיש שהוא חלק מהמשחק, גם כשהרגליים שלו לא שיתפו פעולה. תודה שלימדת אותי שהאהבה למשחק לא נמדדת ביכולת לכבוש שער, אלא ביכולת להתרגש מהסיפור שמאחוריו. אני בטוח שהשפעת גם על מאות אלפי ילדים אחרים, לימדת אותם מה זה כדורגל.
