מה שהופך כדורסל למשחק כל-כך מעניין זו העובדה שאין כמעט דבר כזה קבוצה טובה באופן אבסולוטי. כמעט לכל אחת יש יתרונות וחסרונות, ולכן שאלת המאץ'-אפים משמעותית בכל מפגש.
קחו לדוגמה את ריאל מדריד. היא עמוקה, קשוחה, יש לה הרבה כוכבים, והעמדה היוקרתית ביותר שלה היא 4, עם מריו הזוניה וטריי ליילס, שניים שעשו קריירות יפות ב-NBA, וגם משלימים זה את זה מבחינת הסגנון. ליילס יותר פיזי ושחקן של חדירות וגב לסל, הזוניה הוא גארד בגוף של פורוורד בגובה 2.03 מטר, אולי אחד השחקנים שהכי קשה לשמור ביורוליג. לא מצאת תשובה בעמדה הזאת? אתה כנראה בבעיה. נשק מיוחד נוסף שלה הוא כמובן אדי טווארס הענק. עומד במרכז ההגנה, משנה כל זריקה, ואם לא מצאת דרך לטפל בו – יהיה לך מאוד קשה לנצח את הספרדים.
פיני וארהל'ה מסכמים את משחקי היורוליג של התל-אביביות
למעשה, הקרב בין הפועל ת"א לריאל הוכרע כבר בפתיחה. פקונדו קמפאסו, הרכז הנמוך והמהיר, קלע עשר נקודות תוך שלוש דקות, וחשוב אף יותר - הוציא שתי עבירות מדן אוטורו, איש שהפועל חייבת אותו בשיאו כדי להתמודד מול קבוצה בסדר הגודל הזה, ועם סנטר בגובה הזה. מנגד, הרכז של הפועל, ואסיליה מיציץ', ראה מולו שומר קטן כמו קמפאסו, התפתה לנסות לקלוע עליו, התנהל באנוכיות, לא מסר, ניסה לחדור ופגש את טווארס, או שזרק שלשות מיותרות וקשות שבהן לא היה לו שום יתרון על קמפאסו. המומנטום הלך לריאל, על הפועל הוטל דין רודף, והיא לא הצליחה להתאושש מהפתיחה הזאת.
כדורסל זה הרבה עניין של מצב רוח. אם הולך לך בדקות הראשונות, הטבעת פתאום מרגישה גדולה יותר. אם הקבוצה היריבה שולטת, אתה מאבד לפעמים אמונה. אז הפועל לא הייתה היא לאורך כל המשחק. זה קשור כמובן גם להגנה הספרדית הקשוחה, אבל לא רק: הרפיון המנטאלי ניכר מאוד בחוסר האינטנסיביות ההגנתית. אין בעיה עם זה שריאל קלעה הרבה. הבעיה היא כמות הסלים בצבע של הפועל, שהושגו כמעט ללא הפרעה. אסור שזה יקרה.
מחד, אפשר לומר שהפועל נכנעה בגלל שהיא נחותה באותה עמדה 4 וקיבלה תפוקה נמוכה בהרבה מאיש וויינרייט וקסלר אדוארדס לעומת זו שנתנו הזוניה וליילס, וכן בגלל שריאל ניטרלה את אוטורו יותר טוב משהפועל טיפלה בטווארס. אבל יש פה משהו יותר עמוק. הפועל עוד לא הוכיחה יכולת לנצח את הקבוצות הפיזיות והקשוחות של המפעל, אלה שיעמדו בינה לבין הפיינל-פור.
אז מצד אחד צריך לפרגן לה: היא במקום החמישי, בעמדה טובה להבטיח את מקומה ביורוליג בשנה הבאה, למרות שלא פיצחה את העניין הזה. מצד שני, יש תחושה שהיא מספיק מוכשרת כדי לעשות קצת יותר מול קבוצה כמו ריאל, שניצחה את המשחק בקלילות, 83:92, אבל הפער הריאלי היה גדול בהרבה.
זו הייתה הפעם הראשונה בעידן אדוארדס וליוואי רנדולף שהפועל נתקלה ביריבה מהסוג הזה, ולא הייתה להם השפעה של ממש. לכן, אפשר להגיד שזאת כנראה תקרת הזכוכית של הקבוצה, אלא אם תהיה הפתעה גדולה: ריאל, אולימפיאקוס, פנאתינייקוס, אולי גם פנרבחצ'ה, אותן כנראה יהיה קשה לעבור בשלבים המכריעים.
ההצגה של סורקין ובלאט
מכבי, לעומת זאת, היא קבוצה שמצליחה כבר כמה שנים לאתגר את ריאל למרות שחסר לה העומק בסגל כדי לנצח אותה בעקביות. למה? כי יש לה את רומן סורקין. הוא עומד בחוץ, טווארס לא יוצא, סורקין קולע שלשות בלי הפרעה, ריאל נאלצת לחשוב ולאלתר. במשחק האחרון בין השתיים, במחצית השנייה הקבוצה הספרדית מצאה פתרונות וניצחה, אבל מול הפועל היא אפילו לא הייתה צריכה לשנות שיטה, וזה הבדל משמעותי.
אותו סורקין היה איש המפתח גם אתמול, בניצחון הסנסציוני על אלופת היורוליג ומוליכת הטבלה, פנרבחצ'ה. לפנר יש קו אחורי מעולה, אבל אין לה גבוהים מדהימים. מכבי ניצלה את זה עד תום. היא פתחה עם שתי הכנסות כדור לסורקין, שהסתיימו בסלים וסימנו איך צריך לשחק ואיפה יש לצהובים יתרון. לוני ווקר התעקש אמנם בהמשך לקלקל, כי ממש כואב לו אם מישהו אחר זורק יותר ממנו והוא חייב לכפות על כולם את מהלכי האחד על אחד שלו, שכמובן הסתיימו בהחטאות. מזכיר לכם מישהו? ברור, מיציץ'. שני הכוכבים שהם נקודות התורפה בהרבה משחקים.
למזלה של מכבי, ווקר לא רכז. חבריו ראו כי רע, לא מסרו לו, הוא לא נגע המון בכדור, הקבוצה סיימה את הרבע הראשון ביתרון 19:23, וראתה שאפשר.
וכשהגיעה החמישייה השנייה, זה כבר היה קונצרט: תמיר בלאט מסר וקלע, גם מרסיו סנטוס הצליח לחגוג בצבע, גור לביא עשה המון דברים קטנים וחיוביים, המחצית הסתיימה בתוצאה 43:57 – והייתה הטובה ביותר של מכבי העונה, בשני צידי המגרש. הקבוצה גם שמרה נהדר ובעיקר סגרה את הצבע מעולה, נושא שפעמים רבות מהווה את נקודת החולשה שלה. בדקות האחרונות של המחצית, אגב, חזרה למגרש רוב החמישייה הראשונה, אבל עם בלאט במקום ווקר. איזה הבדל. איזה שדרוג.
שני דברים בלטו במחצית הזאת. הראשון: כמה סורקין טוב וחשוב לקבוצה. כשהוא הוחתם על חוזה לחמש שנים במשכורת ממוצעת של בערך מיליון דולר לעונה (התחיל ב-850 אלף ועולה ב-50 אלף כל שנה), אנשים הרימו גבה. בדיעבד, זו הייתה גאונות. הוא שווה בשקט שני מיליון, למרות שיש לו עוד הרבה מה לשפר בצד ההגנתי. השני: תמיר בלאט בכושר ממש מעולה. ראשית, הוא עשה קפיצת מדרגה בקבלת ההחלטות. המסירות המבריקות עוד שם, אבל הוא קיצץ במספר המסירות המסוכנות. גם היד קטלנית, אבל השינוי הוא בחירת זריקות שקולה ונכונה יותר, מה שמעלה את האחוזים. והבדל גדול: כיום שמים אותו כשומר לא על רכזים, אלא על השחקן שמחכה בפינה ופחות מעורב במשחק, מה שמעלים את הבעיה ההגנתית של בלאט ומשאיר את מכבי עם היתרונות.
המחצית השנייה הייתה סיפור אחר. הטורקים התחילו להכניס את הקליעות, אבל בעיקר הפתיעו עם לחץ מאוד אפקטיבי על כל המגרש, כולל שמירות כפולות, לאורך דקות לא מעטות. זה קרה בשלבים שונים במשחק (ולא רק בסיום, כמו שעושות רוב הקבוצות שנמצאות בפיגור), מכבי איבדה בגלל זה לא מעט כדורים, אבל רוב הזמן הייתה בשליטה ומצאה תמיד את האיש שישמור לה על היתרון.
חמש דקות לסיום קטש החזיר למגרש את ווקר. הוא תקע כמובן את המשחק, אבל איכשהו ייצר נקודות ואסיסט. הימור שהצליח וגם מעניק לווקר תחושה שהוא נחוץ. ניצחון כפול. הבעיה עדיין שם: שחקן מוכשר, קבלת החלטות גרועה. דילמה מה עושים איתו.
ואי אפשר בלי דרמה: 39 שניות לסיום, מכבי הובילה ב-9 הפרש. תוך כמה שניות, פנרבחצ'ה הורידה לשלוש בלבד עם הלחץ על הכדור ושלל טעויות של הצהובים. מכבי הצליחה לשבור את הלחץ במהלך אחרון גדול, שהסתיים עם דאנק של אושיי בריסט ועם אחת מהפתעות העונה: 89:94 על מוליכת היורוליג.
זו הייתה עונה עם הרבה זמנים קשים ואכזבות עבור מכבי, ותמיד כיף לסיים עונה כזאת עם זיכרון חיובי שאתה יכול לקחת איתך כפתח לתקווה לעתיד טוב יותר. המשחק אתמול עונה על ההגדרה הזאת בצורה מושלמת.
