היריבות הספורטיבית ביניהם מעולם לא הייתה קיימת, והיריבות הפרטית מעולם לא הייתה צריכה לקרות. נובאק ג'וקוביץ', קשה לזכור את זה, היה פעם סוג של ניק קיריוס: עילוי ספורטיבי שהצד המנטלי שלו תמיד שם לו רגליים, ליצן ספורטיבי שהצופים והטניסאים האחרים חיכו יותר לראות איך הוא מחקה את נדאל ושראפובה מאשר מה יש לו להציג על המגרש.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
וקיריוס? קיריוס ראה בג'וקוביץ' את שביל הבריחה שלו, את הדוגמה לכך שיום אחד הכל יתחבר וגם קיריוס יכבוש את פסגת הגראנד סלאם. אולי זו הסיבה שקיריוס כל כך כעס וביקר את ג'וקוביץ' על חוסר האחריות שהפגין במהלך הקורונה. כמו איזה ג'אנקי שרואה איך המנטור שלו נופל בחזרה למזרק. לא פלא שקיריוס מיהר לסלוח לג'וקוביץ' ותמך בו יותר מכולם כשמולדתו אוסטרליה סירבה להכניס את הסרבי הלא-מחוסן לטורניר החשוב במלבורן. לא פלא שהנאומים של שניהם אחרי הגמר בווימבלדון היו אישיים, קלילים, מכבדים. ג'וקוביץ' רואה בקיריוס את עצמו הצעיר. קיריוס רואה בג'וקוביץ' את מי שהוא רוצה להיות.
יש לי סיכוי להינצל, אני יודע
מעניין מה עבר לג'וקוביץ' בראש כששיחק ביום ראשון נגד קיריוס בגמר ווימבלדון. איך זה נראה והרגיש לראות את קיריוס הולך על גשר ההרס העצמי, מנסה לשרוד את ההתאבדות המנטלית הזו. איך ג'וקוביץ', או כל מישהו, יכול להסביר מתי ואיך הסרבי הפך לספורטאי סבלני ורגוע שמצליח כמעט תמיד לשמור על האינסטינקט של עצמו להרס עצמי?
זה לא שג'וקוביץ' רק השתנה, הוא הפך את הסבלנות והרוגע לאמנות. ג'וקוביץ' הפך לזן מאסטר. כל טניסאי אחר שהיה עובר את רכבת ההרים שעבר השנה (וזה לפני אליפות ארה"ב שאליה הוא לא יכול להיכנס כרגע, בהיותו לא מחוסן), היה חווה התמוטטות עצבים. ג'וקוביץ' זכה בווימבלדון. זה הישג מדהים. "זו הייתה שנה מחורבנת בשבילו ובשביל כל מי שהיה סביבו", אמר מאמנו גוראן איבניסביץ' אחרי הניצחון בגמר. "מדובר ברגע מאוד אמוציונלי".
טניס הוא ספורט אישי, יחידני, אף אחד לא שם לעזור לך. זה אתה והשדים שאתה מביא איתך מהבית, מהילדות, מהזיכרון שלך. זה מרתון תמידי המשחק עצמו, הטורניר, השנה, הקריירה. הכל חייב להיכנס לקונטקסט. קיריוס הרג את ג'וקוביץ' בהגשות שלו בשתי המערכות הראשונות. ג'וקוביץ' רק חיכה להזדמנויות. "כשאתה מנצח נגדו את המערכה הראשונה, אתה מרגיש שרק אז אתה מתחיל את השיפוע של הטיפוס", אמר קיריוס אחרי ההפסד.
קיריוס הביט בג'וקוביץ' בהשתאות בטקס הענקת הפרסים. רק בתחילת השנה ג'וקוביץ' הושם במלון שני כוכבים במלבורן לצד פליטים שנועדו לגירוש. והנה הוא כאן, אלוף ווימבלדון. שוב.
גם לקיריוס יש קונטקסט ספורטיבי, בעיקר של טניס. גם הוא יודע שב-2010 לג'וקוביץ' היה תואר גראנד סלאם אחד ואילו לרוג'ר פדרר היו כבר 16. קיריוס הסתכל על הרבי בתקווה: יש לי סיכוי להינצל. הוא הביט בג'וקוביץ' מניף את הגביע הרביעי ברציפות. יש לי סיכוי להציל את עצמי מעצמי. קיריוס הסתכל על ג'וקוביץ', והיה יכול לטבוע ביגון של ההפסד, של הפספוס, של ההזדמנות שאולי לא תחזור. אבל מה שהשתקף מעיניו היה משהו אחר לחלוטין: הוא הסתכל על הזוכה הטרי וראה תקווה.
בסיום המשחק, כמו אחרי הניצחון שלו בסיבוב הרביעי, קיריוס שלף מהתיק כובע אדום וחבש לראשו תוך שהוא שובר את קוד הלבוש "הכל לבן" של הטורניר המסורתי. כשנשאל מדוע הוא עושה את זה ומסתכן בקנס, ענה: "כי אני עושה מה שאני רוצה", תשובה ג'וקוביצ'ית טיפוסית רק לפני קצת יותר מעשור.
מאגאסי עד מארי
ג'וקוביץ' הוא אולי הדוגמה הקיצונית לאתלט שהצליח לשנות את עצמו ואת מסלול הקריירה שלו. מעוד פרחח הוא הפך לחלק אינטגרלי בשאלה מי הטניסאי הכי גדול בהיסטוריה. העקשנות שלו והאמונה העצמית הבלתי נגמרת הפכו את הסרבי למכונה ששולטת לחלוטין בגוף, במצב המנטלי, בכדור, במשחק. מדובר במשמעת עצמית רובוטית כמעט.
הבעיה עם קיריוס היא אחרת. הוא בן מהגרים (יוון ומלזיה) שמעולם לא התקבל למסדר הכבוד של הטניס האוסטרלי. הוא תמיד תפס את הכישרון שלו לטניס כמשהו שפשוט קרה לו, כמעמסה. קיריוס הוא שחקן טניס נהדר, כמו שג'וקוביץ' היה בתחילת דרכו. אבל ג'וקוביץ' תפס את עצמו מוקדם והבין שהוא חייב להשתנות אם הוא רוצה להגיע לאן שתכנן להגיע. קיריוס לא נראה כמו אחד שרוצה להשתנות.קיריוס רוצה לתת הצגה על המגרש הרבה יותר ממה שהוא רוצה לנצח. הוא רוצה להיות מאושר. הוא רוצה להיות עם התארים של ג'וקוביץ' בלי להפוך לג'וקוביץ'. הוא רוצה להישאר הצעיר הבועט ולא להפוך לבורגני של טניס כמו הסרבי. "לא, אני עייף. נמאס לי", ענה קיריוס כשנשאל אחרי המשחק אם העלייה לגמר עשתה אותו רעב לחזור לווימבלדון.
טניסאי אחר שהוא דוגמה למי שהצליח לשנות את כיוון הקריירה שלו הוא אנדי מארי הבריטי. במשך שנים הוא ניסה להשתחל לשלושת הגדולים ללא הצלחה. עלה לעוד חצי גמר גראנד סלאם ועוד אחד, הפסיד בגמר ווימבלדון הביתי לפדרר, וכשל שוב שוב להפוך את משולש הצמרת למרובע.
אבל אז קרה לו נס אישי: הוא הפסיק להתחרות בפדרר, נדאל וג'וקוביץ' והתחיל לחיות בשלום עם העובדה הדי נעימה שהוא לא הטניסאי הכי גרוע מבין ארבעתם, אלא הכי טוב מבין כל האחרים. כשזה קרה, כשהעומס הנפשי הזה ניטל מעל כתפיו, מארי התחיל לנצח גראנד סלאמים בגמרים אפיים.
וישנו כמובן גם את אנדרה אגאסי שבאמצע שנות ה-90 לא התאמן כמו שצריך, התעניין בכל מה שלא חשוב בטניס (להיות ידוען, להרוויח הרבה כסף ולחגוג), שקע ברומן מייגע עם ברוק שילדס, נפצע, הסניף קריסטל מת', ואיכשהו, בדרך הרבה יותר יוצאת מהכלל מאשר ג'וקוביץ', הצליח לחזור לצמרת הטניס ולהפוך מאחד הטניסאים הכי לא אהובים בסבב לאחד המרגשים בו.
להחליף דיסקט
אריק קאנטונה הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לשחקן בספורט קבוצתי שהצליח לשנות את כל החיווט המנטלי שלו כדי להפוך לאחד הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד. אחרי שבעט באוהד, רגע שפל בקריירה שנדמה שהלכה לכיוון של פספוס קולוסאלי של כישרון עצום וכריזמה, קאנטונה חזר לסגל ותחת השגחתו של אלכס פרגוסון הוציא מעצמו רגעים בלתי נשכחים של גאונות.
גם הסיפור של מייקל ג'ורדן, עד כמה שזה יישמע מוזר, הוא סיפור של מישהו שהצליח לעבור מפאזה מנטלית אחת לאחרת בתוך עולם הספורט. ג'ורדן לא נבחר לסגל של התיכון שלו, הלך להוכיח לכל העולם שהוא השחקן הכי טוב אי פעם, אביו נרצח והוא פרש מהענף רק כדי להיכשל בספורט אחר בליגה מינורית. משם, ג'ורדן חזר מחוזק הרבה יותר, ועם רצף נוסף של שלוש אליפויות ביסס את מעמדו כטוב בכל הזמנים.
לספורטאים מודרניים ניתנת היום מערכת שלמה שעסוקה בלהפוך אותם לטובים ביותר שהם יכולים להיות. מאמנים, תזונאים, פסיכולוגים, מאמני כושר, אנשי חינוך, עוזרים אישיים. אבל בסופו של דבר, התחרות עצמה מתמצה לספורטאים או קבוצות שעולים על המגרש ומוכנים לעשות הכל, להרוג כדי לנצח, לדרוך על היריב ולחייך בלי רגשות אשמה.
זה בדיוק מה שמבדיל בין אייקונים של פעם בכמה זמן לבין ספורטאים בצמרת. לראות את ג'וקוביץ' בווימבלדון היה מחזה מרהיב של ספורטאי שתפס את עצמו ושינה לחלוטין את המסלול ההיסטורי של הקריירה שלו. ההתמוטטות הנפשית של קיריוס על המגרש וחוסר האכפתיות שלו מהתוצאה הסופית רק הדגישו את הדרך שג'וקוביץ' עשה.
