אחרי שתי האליפויות הרצופות של יורגן קלופ ובורוסיה דורטמונד ב-2011 ו-2012 - העונה השנייה מקושטת בדאבל - הנהלת באיירן מינכן שינסה מותניים, ועשתה את מה שההנהלה של באיירן תמיד עושה: ב-2013 היא רכשה את מריו גצה מדורטמונד, שנה לאחר מכן היא הביאה את רוברט לבנדובסקי, וב-2016 היא סיימה את המשולש כשהנחיתה בבאווריה את מאטס הומלס, מעוז ההגנה של השוורצגלבן.
באיירן עשתה את זה כדי לחזק את עצמה, אבל בעיקר, במיוחד במקרה של גצה שנעלם במדיה לחלוטין, כדי להחליש את היריבה. לתת מעדר בראש למתחרה שהרימה את הראש. גם את מרקו רויס, עוד כוכב של דורטמונד, באיירן ביקשה לרכוש. אבל רויס, יליד דורטמונד, היה נאמן מדי למועדון שלו. חוץ מזה, שבניגוד לשלושת האחרים, הוא לא זכה באליפות.
מדובר, כאמור, במסורת עתיקה של באיירן. היא תמיד לקחה ותמיד הייתה המועדון הנחשק עבור הכדורגלן הגרמני. היא הציעה מטרופולין גדול ובינלאומי, חיי תרבות ואוכל, משכורות תחרותיות, אליפויות, גביעים, תהילה ומאבק עד לשלבים הכי גבוהים בליגת האלופות, וכל זאת בלי להתרגל לשפה ותרבות חדשים. רשימה חלקית ביותר של שחקנים שכיכבו בקבוצות אחרות בבונדסליגה ונרכשו על ידי באיירן כוללת את מריו באסלר, אוליבר קאן, שטפן אפנברג, אולאף תון, אנדראס ברמה, לותר מתיאוס, מיכאל באלאק, זה רוברטו, מירוסלב קלוזה ומנואל נוייר.
היו גם שחקנים שכיכבו בגרמניה וסירבו להצעות המפתות ממינכן. מסוט אוזיל וסמי חודיירה לא יכלו שלא להיענות להצעה לשחק בריאל מדריד, וכך גם ג'וד בלינגהאם. דני אולמו העדיף את ברצלונה. באיירן גם רצתה את ארלינג הולאנד, אבל לא ממש יכלה להתחרות עם הדולרים מהמפרץ. אבל השנתיים האחרונות כבר מאותתות על סיפור אחר. על הירידה בקרנה של באיירן. אם פעם הליגה הגרמנית הייתה חלון ראווה שעליו הסתכל קונה בודד (באיירן), כעת עבר חלון הראווה הזה למרכז קניות מרכזי עם עשרות קונים שמתחרים על הסחורה שלו.
את הבקיעים הראשונים היה אפשר לגלות כבר בקיץ הקודם. באיירן התקשתה למצוא מאמן ראשי ונאלצה לבסוף להתפשר על וינסנט קומפאני. צ'אבי סימונס ויתר על מעבר מלייפציג. לאחר האליפות של לברקוזן ב-2024, פרסם המגזין הגרמני "11 פרוינדה" טור סאטירי שבו הציג את רשימת הקניות של באיירן כדי לזכות בתואר מחדש. הטור הציג 17 שמות, 16 שחקני לברקוזן ואת צ'אבי אלונסו, המאמן של האלופה דאז. בקיץ הנוכחי, אחרי שהחזירה לעצמה את כתר האליפות, באיירן העלתה הילוך בניסיון להתחזק ולהחליש את יריבתה העיקרית: צ'אבי אלונסו חוזר אבל בחר בסוף בריאל מדריד והבלם ג'ונתן טה עשה את הדרך מלברקוזן לבוואריה.
אגב, בפברואר, לקראת משחק ליגת האלופות בין לברקוזן לבאיירן, שלחה ההנהלה הבכירה של מינכן הודעות ברורות: פלוריאן וירץ, הכוכב הבא של גרמניה ומי שהוביל את באייר לדאבל, יהיה שלנו. זה רק ענין של זמן ומחיר. אבל וירץ בחר בסופו של דבר בליברפול. ואם את ההחתמה הזו עוד היה אפשר להבין, הרי שאת זו של ניק וולטמאדה בניוקאסל קצת יותר קשה לעכל. למרות התעניינות שיא של באיירן מינכן, הכוכב של שטוטגרט בחר דווקא בקבוצה שסיימה חמישית בפרמייר-ליג. סדק גדול לעמדת הכוח של באיירן בבונדסליגה.
הכל בגלל גצה
אז איך זה קרה? בשתי מילים: מריו גצה. שחקנים מהדור הנוכחי היו ילדים או נערים כשגצה היה כוכב דורטמונד וכבשש את השער היחידי בגמר הגביע העולמי נגד ארגנטינה ב-2014. הוא היה אליל והוא הפך לכלום. באיירן הביאה אותו ודחקה אותו ליציע. גצה היה תמרור אזהרה. עוד דבר אחד שחשוב לזכור בקונטקסט הזה: נכון שבאיירן היא הקבוצה האהודה ביותר בגרמניה, אבל היא לבטח גם הקבוצה השנואה ביותר במדינה, בעיקר בגלל שיטות הקנייה שלה כדי לחסל יריבות. ילד שגדל באזור מסוים בגרמניה, ורואה מה באיירן חוללה לקבוצה שלו ואיך הרסה את התחרותיות בליגה הגרמנית, יחשוב פעמיים לפני שהוא יחתום אצלה.
באיירן הייתה יכולה להתגבר על הבעיה הזו בעבר בעיקר דרך ארבע דרכי פיתוי עיקריות: זכיה באליפות וגביעים, השתתפות במפעל האירופי הבכיר, חשיפה גדולה בתקשורת - מה שתורגם גם למבחר הצעות גדול ומעשיר יותר של חוזי פרסום עם מותגים יוקרתיים בינלאומיים ומקומיים - וכסף.
אבל קחו לדוגמא את וירץ. הוא כבר זכה בדאבל עם לברקוזן תוך שהוא משפיל על הדרך את באיירן. זה לא בונוס שבאיירן יכלה להציע לו. ההצעה מליברפול הבטיחה לו השתתפות בליגת האלופות עד לשלבים המאוד גבוהים, והוא זוכה ויזכה לחוזי פרסום רבים בהיותו הכוכב הבא של הנבחרת הלאומית. ההחתמה של וולטמאדה בניוקאסל הוכיחה שבאיירן כבר לא אטרקטיבית מספיק כלכלית מול ההצעות של קרן העושר הסעודית, גרסת צפון אנגליה.
אין מה לרחם על באיירן. היא הקורבן של הבריונות של עצמה. שוב, קחו את וירץ. אם הוא היה רוצה להישאר בגרמניה ולהצליח באירופה, הוא היה חייב לחתום בבאיירן, ולוותר על חלק הארי באופי של כל ספורטאי תחרותי, התחרותיות בבונדסליגה. וירץ החליט על ליברפול, והוא יכול היה לבחור בעוד לפחות ארבעה מועדונים בפרמייר-ליג שאיתם היה רץ באירופה ונאבק עד השנייה האחרונה על תארים מקומיים. באיירן יכלה להציע לו כבונוס רק את הגרמניות, ומסתבר שבעולם הטיקטוקי הבינלאומי של ילדים כמו וירץ, זה לא קלף ששווה המון.
