Now I know how Joan of arc felt...
שורה זו מתוך השיר הידוע של מוריסי התנגנה בראשי בסיום המשחק מול אולימפיאקוס. חשתי שעכשיו אני מבין איך זה היה להיות אוהד של ז'לגיריס קובנה, 22.5 שנים קודם, ב-8/4/2004.. ז'לגיריס הגיעה לתל אביב, כשהיא יודעת שניצחון יעלה אותה לפיינל פור. במצב של יתרון 3 נקודות, כשנותרו על שעון המשחק עוד 2 שניות, כל הגיון ספורטיבי אמר שהמשחק גמור, הכדור הוצא מתחת לסל של מכבי, והיה נראה לא סביר בעליל, שיגיע לידי שחקן מכבי שגם יצליח לזרוק ולקלוע בזמן, כדי לשלוח את המשחק להארכה- אבל זה בדיוק מה שקרה.
זריקה של גור שלף מצאה את הידיים של דרק שארפ, שהצליח להרים ולקלוע שלשה בזמן וכפה הארכה. אוהד ז'לגיריס ממוצע חש ודאי הלם ואכזבה קשה מהתחושה שהמשחק נשמט לו מהידיים. נזכרתי איך אז, כשהייתי הורה צעיר לפעוט בן שנה, ואוהד מכבי מילדות, חשתי התרוממות רוח, והרגשתי שאלוהים איתנו, ולא ריחמתי כלל על אוהדי ז'לגיריס שבאו להיכל או שישבו בקובנה וצפו ב"נס" שלנו , ובטרגדיה הספורטיבית הגדולה שלהם, תוך שהם חווים מפח נפש בלתי רגיל.
ועכשיו, כשאני הורה לסטודנט שנה שנייה, ועדיין אוהד מכבי אדוק, ולצערי בשנים האחרונות בעיקר למוד אכזבות, עומד בסלון ביתי לאחר רבע אחרון במשחק מול מכבי לאולימפיאקוס בבית החדש של מכבי בקפריסין, בו ניצחה מספר ימים קודם את היריבה האדומה המושבעת, הפועל תל אביב, וחושב לעצמי "משנה מקום משנה מזל". הנה עוד אדומה מפחידה שמכבי עומדת לנצח אחרי משחק הפכפך, ורבע אחרון שכולו רכבת הרים רגשית, בין ייאוש לתקווה, והנה זה מתקרב, ניצחון יורוליג שהפך נדיר כל כך לאחרונה, ועוד מול אלופת אירופה.
נותרו רק 5 שניות... ואז לראות ולא להבין מה אתה רואה - מדוע לעזאזל קלארק לא קולע את הסל הקל ביותר שאפשר ומעלה את ההפרש ל-5 וסוגר עניין? למה? אני צועק ושניות אחר כך שוב צועק כשמדר זורק משום מה את הכדור לשום מקום בלי שום סיבה. ואז אני שומע את רסקין אומר "זריקת גור שלף" וההלם המוחלט עם הזריקה הבלתי אפשרית של סשה וזנקוב. קטש, שבוודאי צפה בחברו הטוב גור שלף מוציא את אותה זריקה ארוכה שהביאה לסל של שארפ, היה צריך לחוות דז'ה-וו חזק, ולדאוג, כלקח מהטעות אז של אנטאנאס סירייקה, ששני שחקנים יעמדו ויפריעו לזריקה של קודי מילר-מקינטייר להגיע לווזנקוב, שכולם ידעו שהמסירה יועדה אליו, וששחקן גבוה יעמוד לפניו וימנע ממנו את קבלת הכדור והוצאת הזריקה.
אבל קטש, שכמו פעמים רבות מדי העונה נראה בדיליי, לא חד ולא מגיב, לא חי את המשחק, ובאופן כללי לא מנהל משחק ברמה גבוהה, ולכן חייב ללכת, בין אם מרצונו או בהחלטה של ההנהלה - לא סידר "חומה". כאילו לא האמין שההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה.
אלא שהמסע המנטאלי שלי כאוהד מכבי היה ארוך ומייסר יותר במשחק הזה, אף מזה של אוהד ז'לגיריס. המסע נמשך במקרה הזה גם בהארכה, כאשר 28 שניות לסיום וואלאס קלע שלשה והעלה את יתרון מכבי ל-4. אז חשבתי, זהו, הנה הגענו, למרות הכל... ואז בפעם היחידה בערך שווזנקוב החטיא זריקה ל-3, דווקא פורנייה השתלט על הכדור וקלע שלשה מהפינה. שוב לחץ, אבל, היי, הכדור שלנו ביתרון נקודה ויש עוד פחות מ-17 שניות, זה שלנו. או שלא...
לאחר פסק זמן של קטש הוא בוחר להוציא את הכדור דווקא מתחת לסל של מכבי, ואז בלבול ואז איבוד ואז שלשה של ג'וזף על הבאזר ואז... חושך עלטה, אובדן חושים וסירוב לקלוט את מה שקרה, שמתחלף בזעם נורא על המאמן והשחקנים שהצליחו להפסיד משחק שהיה בידיים שלהם כמה פעמים, ונתנו לניצחון שהיה יכול להפיח רוח חדשה בקבוצה לחמוק מהם ולהעמיק את המשבר.
ועכשיו, מה עכשיו? מסמרים ונוצות, וציפור שלא עפה. קבוצה שכנראה כבר לא תתרומם העונה מהמפלה הזאת.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.




