יש רגעים בספורט שהם הרבה מעבר לניצחון או להפסד. הם נוגעים בזיכרון, בזהות, בילדות. עבורי, כאוהד ותיק של הפועל תל אביב, זה בדיוק הסיפור. אני זוכר ימים אחרים. ימים של אליפות, של גביע, של ניצחונות גדולים – גם על מכבי תל אביב, שהייתה אז, כמו היום, אימפריה. אך לאורך שנים ארוכות התרגלנו לפירורים. לא רק לתוצאות, אלא בעיקר לתחושה של מועדון גדול שחי בצל ומסתפק בשאריות.
ואז הגיע עופר ינאי. לא ביום אחד ולא בקסם, אלא בגישה, בתפיסה וברצון לשנות סדרי עולם. ינאי לקח קבוצה שהתרגלה להסתכל למעלה – והפך אותה לכזו שמסתכלים עליה. הוא בנה מועדון שלא רק מתחרה אלא מכתיב, כזה שלא מחכה להזדמנות אלא יוצר אותה. המשפט המדויק ביותר לגביו פשוט: פעם הפועל חיה מהפירורים שמכבי השאירה. היום יש רגעים שבהם מכבי היא זו שמחפשת פירורים.
כן, יש ביקורת ותמיד תהיה. הטענה המרכזית נוגעת למיעוט שחקנים ישראלים. אבל צריך לומר ביושר: זה לא חריג – זה הכדורסל המודרני. די להביט ב־NBA, שם כוכבים כמו לוקה דונצ׳יץ׳, ניקולה יוקיץ׳ ודני אבדיה מובילים קבוצות, ואף אחד מהם לא נולד בארצות הברית.
ובואו נודה באמת: גם המיתולוגיה המקומית סובלת לעיתים מזיכרון סלקטיבי. אותה מכבי “של פעם”, שעליה גדלנו, לא הייתה בדיוק תוצרת כחול־לבן. ג׳ים בוטרייט, לו סילבר ואולסי פרי הם חלק בלתי נפרד מהאגדה – ואף אחד מהם לא נולד באסותא. העולם השתנה, וגם הכדורסל. השאלה האמיתית אינה היכן נולד השחקן, אלא מה הוא מביא למגרש ואיזו תרבות הוא בונה סביבו. והיום, הפועל תל אביב היא שוב מועדון עם תרבות של ניצחון. כאוהד, זה מרגש. זה מחזיר אותי לילדות, אבל עם טוויסט – כי הפעם זו לא רק נוסטלגיה, אלא מציאות.
אז תודה לך, עופר ינאי, על האומץ, על החזון ועל כך שהחזרת את התחושה שהפועל תל אביב היא לא רק זיכרון יפה, אלא הווה חי, בועט, קולע ומנצח.
*הכותב שימש כחבר הנהלת מחלקת הכדורסל וכדובר הקבוצה בשנים 1986–1988.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
