אם תבקשו מהישראלי הממוצע לתאר לכם את המילה "מעודדת", סביר להניח שהאסוציאציה הראשונה שלו תיקח אותו לסרטים אמריקאיים או להפסקת המחצית במשחקי כדורסל: חצאיות קצרות, בגדים חשופים, חיוכים רחבים ושואו שמטרתו העיקרית היא להרים דווקא לגברים שרצים על המגרש. אבל אם תעזו להשתמש בתיאור הזה ליד הספורטאים והספורטאיות של ה־Israeli Cheer Union (ISCU) – הארגון הרשמי לקידום ספורט העידוד בישראל – תיתקלו (ואולי בצדק) במבט מתקן, נחוש ומנומק מאוד.
"אנחנו בכוונה לא קוראים לזה 'מעודדות'", מבהירה לודמילה יאסינסקה־דמרי, נשיאת הארגון והאישה שהקימה את הענף בישראל מאפס. "אנחנו לא מעודדים קבוצה מסוימת. זה ספורט תחרותי, הישגי, פיזי וקשוח במיוחד, שמוכר על ידי הוועד האולימפי ומשתתף במשחקי העולם. יש בו בנים ובנות, אקרובטיקה ברמה הגבוהה ביותר, פירמידות אנושיות ומשמעת ברזל. המילה 'מעודדות' פשוט חוטאת למציאות".
(צילום: דנה קופל)
התוצאות בשטח מדברות בעד עצמן. הענף, שצמח בשקט כמעט מוחלט בארץ בארבע השנים האחרונות, רשם לאחרונה הישג היסטורי חסר תקדים: זכייה במקום השלישי בעולם באליפות היוקרתית שנערכה באורלנדו. הנערות בגילי 12 עד 18, שמתאמנות ברמה של ספורטאיות עילית, עקפו מעצמות ותיקות ומיקמו את ישראל על המפה העולמית. עכשיו, עם פתיחתו הרשמית של קורס המאמנים הראשון אי פעם של הענף במכון וינגייט, כבר ברור לכולם: לא מדובר בחוג לשעות הפנאי, אלא בענף ספורט לאומי מתהווה.
הסיפור של האיגוד הישראלי הוא במידה רבה סיפורה של לודמילה עצמה. באוקראינה היא גדלה בתוך עולמות הספורט והאירובי התחרותי. כשחיפשה מסגרת דומה לבנותיה בישראל, כזו שתשלב עבודת צוות חזקה לצד יכולות גופניות גבוהות, היא גילתה ואקום. היא החליטה לפתוח קבוצה קטנה, ל־20 בנות, "בשביל הכיף". הופעה אחת בבית הספר הספיקה כדי ליצור כדור שלג של ביקוש.
התפנית הגדולה התרחשה כשלודמילה נסעה יחד עם מדריכה נוספת לאליפות אירופה ביוון כדי להבין במה מדובר. "פשוט התאהבנו", היא מספרת. "שם הכרנו את ראשי האיגוד העולמי, והם אמרו לנו: 'אתן הנציגות הרשמיות של ישראל'. חזרנו לארץ והתחלנו לבנות את זה".
אב הבית, אמיתי קפון: "אני 'איש ההחזקה' של הקבוצה – תרתי משמע. התפקיד שלי הוא להרים, להחזיק, לזרוק ולתפוס את הבנות באוויר. עשיתי קפוארה בעבר"
כיום, בתוך פחות מארבע שנים, האיגוד מונה קרוב ל־15 מועדונים וכ־300 ספורטאים וספורטאיות מכל הארץ, המובלים על ידי 15 מדריכים ומדריכות. לצד ההצלחה בארץ, לודמילה מנווטת את הארגון גם בזירות הבינלאומיות המורכבות ביותר. בכנס השנתי האחרון של ארגון העידוד העולמי (International Cheer Union), שכולל 121 מדינות וכ־7.5 מיליון ספורטאים, התרחש רגע יוצא דופן שעורר הדים רבים: על השולחן עלתה בקשה רשמית של איראן להצטרף לאיגוד. בניגוד לכל הציפיות הפוליטיות, נציגת ישראל, יאסינסקה־דמרי, הרימה את היד והצביעה בעד צירופה של איראן. "ההצבעה מבטאת הבחנה ברורה בין העם האיראני לבין שלטון הטרור", סיפרה לודמילה על המהלך המפתיע. "הלוואי שיגיע היום שבו נוכל לעמוד זה לצד זה על הפודיום ולעודד יחד".
"הספורט מחבר בינינו"
כדי להבין את הקסם של ספורט העידוד, צריך להכיר את הפסיפס האנושי הייחודי שמרכיב אותו. בנבחרת ישראל רוקדות, מתאמנות ותומכות זו בזו שתי נערות בנות 13: אווה בוחשטאב, שהגיעה מסנט פטרסבורג שברוסיה, ונינה דמיטרייבה, שנחתה מקייב שבאוקראינה. שתי המדינות שלהן נמצאות במלחמה שלא נגמרת, אבל גם בתוך אולם האימונים בהרצליה וגם על הבמה בתחרויות בינלאומיות – הפוליטיקה נשארת מחוץ לדלת.
עם אמיתי קפון, אב הבית שהפך למעודד
(צילום: דנה קופל)
מעודדות לודמילה יאסינסקה־דמרי
(צילום: דנה קופל)
שתיהן הגיעו מרקע של התעמלות אמנותית, והשתלבו בנבחרת לצד האתגרים. "בינינו אין פוליטיקה. אנחנו פשוט לא מדברות על זה", אומרת נינה ברהיטות. "המשפחה שלי באוקראינה וקשה לי עם מה שקורה שם. אווה היא חברה שלי, היא הגיעה לישראל וגם אני – וכולנו פה קבוצה אחת". אווה מהנהנת ומחזקת את דבריה: "הספורט מחבר בינינו. באליפות העולם היינו כולנו ביחד – נבחרת אחת שמייצגת את ישראל, מחבקת ותומכת".
הנחישות הזאת מאפיינת את כלל הספורטאיות בענף, אבל הסיפור של רומי יאסינסקה־דמרי בת ה־13, בתה של לודמילה, לוקח את המושג "ספורטאית עילית" לקצה. במהלך אחד האימונים הבחינה המאמנת של רומי במשהו במבנה הגב שלה שלא נראה תקין. לאחר שנבדקה, הרופא איבחן אותה עם עקמת בעמוד השדרה. הפתרון הרפואי שנקבע לה הוא מחוך קשיח, שאותו היא מחויבת ללבוש במשך כמעט כל שעות היממה.
"אני לובשת אותו לבית הספר ולאורך הלילה. זה כואב, אבל אני מורידה אותו רק בשעות האימונים. אני לא אוותר על הצ'ירלידינג. החלום שלי הוא להיות מאמנת או רקדנית מקצועית כשאהיה גדולה".
"מחפשים נערים חזקים"
אחד השינויים המרעננים ביותר שהאיגוד מביא איתו הוא פתיחת הדלתות למגדרים ולגילים שונים, שמנפצים לחלוטין את תדמית "החוג לילדות בלבד". "מחפשים נערים חזקים" – זו הכותרת החריגה של קמפיין חדש שפרסם איגוד העידוד הישראלי, במטרה לגייס ספורטאים צעירים לנבחרת לקראת אליפות העולם ב־2027. "בשל אופיו של הענף", נכתב בהודעה, "יש חשיבות רבה להשתלבותם של גברים, הממלאים תפקיד מרכזי בביצוע האלמנטים המורכבים ובבניית הפירמידות האנושיות".
בינתיים תכירו את אמיתי קפון, בן 40. ביום־יום שלו הוא עובד כאיש התחזוקה ואב הבית במרכז נינא בהרצליה, שם מתאמנת הנבחרת. הסיפור שלו עם ספורט העידוד התחיל ממש במקרה, כשלודמילה ראתה אותו עושה יוגה בחצר המרכז בין שעות העבודה והציעה לו להצטרף לאימון צ'ירלידינג.
בצבעי הנבחרת
(צילום: דנה קופל)
"קהילה שלמה"
(צילום: דנה קופל)
"כמו כולם, שאלתי אותה 'מה לי ולמעודדות?'", הוא צוחק. "אבל יש פה מיסקונספציה ענקית. אני לא רוקד ולא מחזיק פונפונים. אני מייצג את הצד של ה־Stunts (אלמנטים אקרובטיים שבהם מניפים, זורקים או מייצבים ספורטאי באוויר), ולכן אני 'איש ההחזקה' של הקבוצה – תרתי משמע. התפקיד שלי הוא להרים, להחזיק, לזרוק ולתפוס את הבנות באוויר. עשיתי קפוארה בעבר, ובשנות ה־30 שלי חזרתי לגמישות בעזרת יוגה. היום, אחרי שנה בלבד בתחום, אני בכושר הכי טוב שהייתי בו מאז גיל 16".
אמיתי מסיים בימים אלה קורס מדריכים, כשהחזון שלו הוא להנגיש את הספורט לקבוצות שאף אחד לא חשב שיכולות להתאים לו: בין היתר קבוצה המשלבת ספורטאים עם צרכים מיוחדים ומוגבלויות, או קבוצת גיל שלישי שתיקרא גולדסטארס. "בספורט העידוד יש תפקיד לכל אדם, לא משנה הגיל, המגדר או המשקל. זו קהילה שלמה".
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
קפון מרים באוויר לא פעם את מירה קורצקי בת ה־11. היא ה"פלייר" של הנבחרת – ספורטאית שמבצעת אקרובטיקה בגובה רב, או במילים פשוטות: זאת שמעיפים אותה באוויר. נוסף על היותה קטנה ומעופפת, מירה גם מרכיבה משקפיים (שאיתם יש לה אתגר מסוג אחר) ומתאמנת כמעט 20 שעות בשבוע בשתי נבחרות במקביל. "להיות למעלה זה מאוד כיף, אבל זו עבודה קשה ומפחידה. את חייבת להחזיק את הגוף סופר־קשיח ולהיות מרוכזת, כי אם מי שמחזיק אותי למטה מפספס – את נופלת", היא מתארת.
למרות ההצלחה הפנומנלית בארה"ב, הדרך לפסגה עדיין רצופת אתגרים. הענף הצעיר בארץ סובל ממחסור משמעותי בתקציבים בהשוואה למדינות אירופיות, שבהן הספורט קיים כבר יותר מ־20 שנה. לקראת היציאה לאליפות אירופה, האיגוד מחפש ספונסרים. במקביל עובדים בארגון על בניית המותג, והשיקו לאחרונה את המנון הנבחרת. בימים אלה הם גם מחפשים מעצב או רעיון יצירתי לקמע שילווה את הנבחרת (אם יש לכם רעיונות מעניינים – כתבו להם!). בחודש הבא יקיים הארגון אודישנים פתוחים לנבחרות ישראל, ולודמילה מזמינה את כל מי שיש לו רקע בריקוד, אקרובטיקה, התעמלות קרקע או בלט לבוא ולהתנסות.
