קחו פנטזיונר שחולם על הקמת נבחרת ים־תיכונית לאולימפיאדת החורף, תוסיפו שחקן ראגבי שיודע לעשות סלטות, עוד שלושה אתלטים שהתייאשו מהענף ותכניסו אותם למזחלת שלג - ככה בערך נשמעת פתיחת הסיפור של נבחרת המזחלות (בובסליי) הישראלית שהעפילה למשחקי החורף במילאנו־קורטינה ותפתח ב־21 בפברואר את הופעותיה על המסלול הקפוא באיטליה.
הרוח החיה מאחורי הנבחרת הישראלית הוא אדם אדלמן, האיש עם החזון ששמע לא מעט בדיחות וגיחוכים כשיצא למסע. אם תרצו, בנימין זאב הרצל של הפרויקט. את המרפסת המפורסמת בבאזל מחליף מקלט, ובמקום שנת 1902 ישנו קיץ 2006. אדלמן הנער (היום כמעט בן 35), שהיה בביקור בישראל, נקלע למלחמת לבנון השנייה וזו הייתה חוויה משמעותית עבורו. האזעקות והריצה למקלטים נצרבו אצלו חזק והוא הבין שהוא חייב להחזיר בדרך כלשהי למדינה "שהצילה את חייו" לדבריו. הוא גם ידע שזה קשור בספורט. "אני עדיין זוכר את הרגע הזה במקלט במהלך המלחמה, הוא משנה חיים בשבילי".
כאמריקאי מן המניין, אדלמן נחשף לספורט החורף ושיחק בעצמו הוקי קרח. ב־2010, כשהוא כבר מתכונן ללימודיו בישיבה בבית־שמש, הוא צפה במשחקי החורף ונשאב לענף המזחלות, שהפך לספורט שלו. למרות שקיבל אזרחות וייצג את ישראל במשחקי 2018, אדלמן ממש לא הסתפק בייצוג האישי, והחליט שהוא רוצה להקים נבחרת של ממש.
בזכות היותו מהנדס מכונות בהכשרתו הוא רקם קשרים כבר באותה שנה ומצא ספונסר ראשון שיעזור לו לממן את הפרויקט. 20 שנה אחרי הקיץ ההוא, אדלמן, המכונה AJ ומי שכיפה מעוטרת טבעות אולימפיות לראשו, מנגב את דמעותיו מהתרגשות עם השגת הקריטריון הרשמי על ידי הנבחרת הישראלית.
"קשה מאוד לתאר את המסע הזה כי הוא בעיקר לא טיפוסי", הוא מסביר. "בדרך כלל נבחרת נרשמת בהתאחדות, יש קבלה מסודרת. אצלנו זה לא היה ככה. 12 שנים חיפשתי תשובה איך תגיע הצלחה בספורט הזה, אני צריך לא רק הרבה כסף, אלא עזרה בתשתיות וכדומה. לא היה כלום. ראיתי בזה הרבה יותר מהתמכרות, ממש עבודה כל יום מהבוקר עד הלילה".
היסטוריה דרוזית
נלך אחורה. כשאדלמן התחיל את המסע הוא זכה להרבה תגובות לועגות (שנמשכות עד היום). "בימים הראשונים לקחתי את זה אישי, הרגשתי שצוחקים על ישראל. המדינה הזאת יכולה לעשות כל דבר, מה יש להם?! אחר כך הבנתי שאנשים יכולים לחשוב שזאת בדיחה. הרבה אנשים חשבו שנבחרת ישראלית היא משהו בלתי אפשרי, ואני בעצמי הרגשתי לפעמים שזה לא יקרה. היום אני מחכה כבר שיראו אותנו גולשים ויבינו שזאת לא בדיחה".
אדלמן, שכאמור מממן ומנהל את הפרויקט העצום הזה, השתמש בשתי חזיתות כדי לגייס ספורטאים: בשטח ובאינטרנט. הוא שאל על כאלה שפרשו או על סף פרישה בענפים שלהם, הגיע לראותם או שלח להם הודעה. חלקם ראו בו משוגע, לא פחות. "כדי להיות ספורטאי מזחלות צריך מיומנות שלספורטאים בארה"ב או גרמניה יש בסט היכולות. הם כולם ספרינטרים, חזקים. זה משהו נורמלי. אף אחד לא מתחיל בבובסליי כענף ראשוני. זה מאוד נדיר בנוף שמישהו התחיל את זה כילד", מסביר אדלמן על הפנייה בעיקר לספורטאים מענפי האתלטיקה, הקרוספיט והראגבי.
לפני 7 באוקטובר, נבחרת המזחלות שאדלמן בנה הייתה מורכבת ממנו פלוס מספר ספורטאים דרוזים שמשחקים ראגבי. הוא היה בטוח שההרכב שמצא יוכל לרוץ שנתיים קדימה ועד למשחקי החורף הבאים. כשפרצה המלחמה, כולם גויסו למילואים ומלבדו, היחיד שנשאר מאותו הרכב הוא וארד פוארסה (30), מהיישוב הדרוזי מע'אר שבגליל התחתון. עד היום לישראל היה ייצוג דרוזי רק במשחקים הפראלימפיים - החותר סלאח שאהין (זכה עם שחר מילפלדר בארד בסירה זוגית בפריז) - כך שפוארסה הולך להיות הנציג הראשון של החברה הדרוזית שיעשה היסטוריה במשחקים אולימפיים.
עד הפנייה מאדלמן ב־2019, פוארסה ראה בראגבי את האהבה הכי גדולה שלו. "לא עושים אצלנו ספורט ברמות הגבוהות. מסיימים תיכון, הולכים לצבא וממשיכים ללימודים. אני אהבתי לעשות ספורט, זה ההבדל מהאחרים, גם כשאמרו לי ללכת ללמוד ולעבוד, המשכתי עם הראגבי", הוא אומר וחושף חיוך: "לפני זה הייתי באקרובטיקה, אני יכול לעשות סלטות".
פוארסה זוכר היטב את השיחה הראשונה שבה פנה אליו אדלמן: "לא ידעתי מה זה בכלל בובסליי. באתי בלי שום ציפיות, אמרתי לו אני זורם". ואז הגיעו תחרויות במינוס 24 מעלות, קורונה ולא מעט קשיים שהשניים עברו. פוארסה לא נתן להתחלה הזו לשבור אותו, והיום הוא גאה בדרך שעשה: "יש לי מועדון משלי, ואני מקבל שם הרבה ילדים שההורים שלהם רוצים שיהיו ספורטאים. אני רוצה להיות דוגמה אישית, לתת השראה למשהו לכוון אליו. אפשר גם לעשות ספורט, לא רק צבא וללמוד. כולם גאים בי, שולחים לי הרבה הודעות. אני מייצג את הדרוזים והמדינה בתחום נוסף מעבר לצבא, זה כבוד בשבילי. אני מחכה לחוויה הזו, אקח אותה איתי לכל החיים".
"זה ענף מצחיק"
אורי זיסמן (25) הגיע אל ענף המזחלות מכיוון אחר לגמרי. הצעיר התל־אביבי התחיל את קריירת הספורט שלו כקופץ במוט, אבל מתישהו הבין שהגיע לתקרת הזכוכית בענף. "ראיתי איפה אני עומד. הייתי דרג ביניים, אולי מגיע לאליפות אירופה. במקביל עבדתי, עשיתי צבא. טסתי להודו, ודווקא שם קיבלתי את השיחה מ־AJ. זה מצחיק איך החיים עובדים, זה הגיע בנקודה שבה חשבתי שספורט הוא הדבר הכי רחוק ממני. לא חשבתי שאחזור להיות ספורטאי ובטח לא שאהפוך לספורטאי אולימפי. באותה שיחה עם אדלמן לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל הייתה לי תחושת בטן טובה".
ההורים לבית משפחת זיסמן תומכים מאוד בפרק החדש בחייו של הבן, לצד צחוק על הענף הלא־שגרתי שבו בחר. "זה ענף מצחיק", אומר זיסמן. "אנשים לא מבינים אותו, ואני צריך להסביר כמה זה ספורט עוצמתי. כשאתה על הקרח, יש קסם באוויר. השינוי שעשיתי מטורף, מריצה בלי חולצה בת"א לביקור בניו־יורק במינוס 17 מעלות. הרגע שבו הודיעו לנו על קביעת הקריטריון היה מוזר. היינו בקנדה במחנה אימונים. קיבלתי את החלום, פשוט לא בדרך שבה חשבתי".
גם עומר כץ (25) מרעננה הגיע מאתלטיקה, אבל ממחלקת האצנים. "הבנתי שספרינטר אולימפי אני לא אהיה. פרצתי ב־2023 ואז שני קרעים בהמסטרינג בהפרש של חצי שנה החזירו אותי אחורה. לא הצלחתי אפילו לעשות פודיום באליפות ישראל, והבנתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה בחיים. שבועיים אחר כך הגיע הטלפון מאדם. בהתחלה הייתה לי התלבטות, הספורט נשמע קצת מפוקפק. אמא שלי עודדה אותי להצטרף. נכון שאין יותר יוקרתי מריצת 100 מטרים, אבל זה שלא ויתרתי היה לטובתי. החלום הגדול שלי להיות במשחקים אולימפיים התגשם".
בנבחרת יש צלע שלישית לאתלטיקה, מנחם חן (25), אלוף ישראל בזריקת דיסקוס ובהדיפת כדור ברזל. ברזומה שלו יש מקום ראשון בהדיפת כדור ברזל באליפות אירופה לאומות ומקום רביעי ביידוי פטיש. ספורט החורף לא חדש לחן, שניסה להעפיל יחד עם אדלמן למשחקי החורף ב־2022 בענף המזחלות (קטגוריית זוגות) והשניים החמיצו את ההשתתפות במקום אחד בלבד בדירוג העולמי.
הכלבה, הפסוק והתורם
בתמונת הנבחרת שהתפרסמה עם קביעת הקריטריון בלטו שני דברים שלכדו את העין: פסוק מהתנ"ך שכתוב על המזחלת: "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" (בראשית כ"ח, ט"ז) וכלבה קטנה. הכלבה שעונה לשם לולו היא חיית המחמד היא של אדלמן, מתלווה אליו לפעמים לנסיעות ומשמש מעין קמע של החבורה.
הסיפור סביב בחירת הפסוק מתחיל כשהמזחלת שלהם, אותה השאילו לנבחרת אחרת, חזרה שבורה. "השלדה הייתה עקומה, וזה משפיע מאוד. אנחנו כמו פורמולה 1, אם אין ציוד טוב זה לא משנה כמה אתה טוב", מסביר מאמן הנבחרת איתמר שפרינץ (23). "AJ נלחץ, אנחנו שבועיים לפני תחרות והוא פירסם ב־X שאנחנו מחפשים ספונסר. לצד הודעות נאצה מטורפות בגלל המלחמה, הגיע טלפון מאדם שביקש להישאר אנונימי ואמר לו שיקנה לנבחרת כל מה שצריך. המזחלת עולה יותר ממאה אלף דולר, ויום למחרת הוא כבר הזמין אותה. הוא רק ביקש שהדבר היחיד שיירשם עליה יהיה הפסוק הזה. איזה יהודי מצא אותנו וראה בנו אור".
שפרינץ, ממושב צוריתשבצפון, קיבל את תפקיד המאמן משום שמותר רק ארבעה ספורטאים בנבחרת. הוא מגיע מעולמות הרמת המשקולות (סגן אלוף ישראל לשעבר) והקרוספיט, ומספר איך הספורט עזר לו להתמודד עם קשיים: "הייתי ילד בעייתי ששתה ועישן. היום אני חולם להיות אלוף עולם בקרוספיט, להשפיע על נערים וילדים לעשות את השינוי שאני עשיתי. רציתי להתחרות במשחקי החורף, נשבר לי הלב כשהבנתי שלא אהיה אחד מהארבעה, אבל אני פה בשביל הקבוצה שלי, אנחנו צוות".
יעל ארד, יו"ר הוועד האולימפי וחברת הוועד האולימפי הבינלאומי, פירגנה: "במיוחד בימים אלו, כשמדינת ישראל רוצה להציג לעולם את היכולות, את המצוינות ואת הפנים היפות שלה, אין במה מרשימה יותר מהמשחקים האולימפיים כדי להציג המצוינות, תשוקה להצלחה, נחישות, אהבת הארץ וציונות".
