ב-1976, כשהיה בן 22, עדיין רוקי במושגי קריירת כדורגל, הוזמן רפעת טורק לפגישה בבית קפה תל-אביבי. מהצד השני של השולחן ישב דוביד שוייצר, מגדולי מאמני נבחרת ישראל לדורותיה. "בעוד כמה חודשים הנבחרת יוצאת לטורניר האולימפי במונטריאול ואתה תהיה אחד השחקנים בסגל. אתה יכול לגשת למדוד את החליפה אצל אברהם איוניר, אבא של מוטי איוניר", אמר לו המאמן. "החלפתי צבעים, קצת רעדתי. אני בנבחרת ישראל? אולימפיאדה? מה אני קשור לזה?", משחזר טורק את הפגישה. שאול אייזנברג תיעד את הפגישה לעיתון "חדשות הספורט", וכך, בצורה לא פורמלית אך חמה וכמעט חברית, זומן הכדורגלן הערבי הראשון לנבחרת ישראל.
היו אלה ימים נפלאים עבור טורק, כבר בן 71, שמספר: "לא רק שזימנו אותי, אלא גם הייתי בהרכב במשחק מול צרפת עם מישל פלאטיני. התבקשתי לשמור עליו והצלחתי. היינו שני צעירים בנבחרת, אבי כהן ז"ל ואני, גרנו בחדר אחד והייתה בינינו חברות נהדרת. שנינו קיבלנו ציון גבוה מאוד בעיתונות על המשחק שלנו. אני זוכר את ההומור של אבי, שהגיע ממשפחה שעלתה ממצרים, ונהג לדבר איתי בערבית".
השחקן הערבי הבא שזומן היה זאהי ארמלי. ואחריו באו נוספים והפכו את העניין לשגרתי – אבל הקשר טורק היה החלוץ של כל זה, פורץ דרך אמיתי. טורק, שנודע בהמשך כלוחם למען זכויות הכדורגלן הערבי, המשיך עוד תקופה ארוכה במדים הלאומיים ורשם 33 הופעות, חלקן בלתי נשכחות.
טורק: "אישית, חוץ מבעיה אחת עם שלמה קירט ז"ל שנפתרה בזכות הנחישות שלי (קירט האשים את השחקנים הערבים בנבחרת במשחק כושל באוסטרליה, א.פ), לא היה לי עניין אחר בנבחרת חוץ מהפן המקצועי. כדורגלן ערבי שמשחק בישראל, ועם דרכון ישראלי, צריך לשחק בנבחרת ישראל אם הוא עונה על הקריטריונים המקצועיים. מה, הוא לא ישראלי?". בעקבות פרשת קירט, מיהר טורק לביתו של מאמן הנבחרת דאז יוסל'ה מרימוביץ' בהרצליה פיתוח עם העיתון בידו. "אני זוכר שאשתו רותי פתחה לי את הדלת ויוסל'ה הגיע. הסברתי לו שלא מקובל עליי שיתנהגו ככה לשחקנים הערבים. דחיתי את כל הבקשות לסולחה בינינו, כולל עם שחיטת כבש. את ארמלי כן שיכנעו ועשו סולחה בשפרעם, אפילו עם צילומים בעיתון. אני לא הסכמתי".
לימים, ב-2015, טורק הגיש תביעה נגד בית"ר ירושלים על הדרת כדורגלנים ערבים משורותיה: "לצערי, לא הצלחתי בכך כי אף אחד כנראה לא רוצה להתעסק עם בית"ר ירושלים. יש לי במועדון הזה הרבה חברים טובים שלא שייכים להדרה הזו. הכישלון בהבאת שני הזרים הצ'צנים בזמנו, מוכיח שהבקשה לפתוח את שערי האגודה כנראה לא מעשית, אבל לפחות רציתי לעשות את שלי". וכאן, טורק שולף: "משה דדש, שהיה יו"ר בית"ר, הציע לי באחת השנים להצטרף לקבוצה. אפילו דיבר על השכר שלי, ומיהר לשלב המעשי. אבל כאמור, זו הייתה רק הצעה חביבה שלא הגיעה לשלב המימוש".
"עשו ממני עראפת"
טורק, הידוע כ"ג'ימי", נזכר איך ומתי הודבק לו הכינוי. "זה קרה כאשר המאמן של הפועל ת"א בשנות ה-70, האנגלי הארי גיים, העלה אותי לבוגרים. בתקשורת שמי נכתב בצורה לא אחידה - עיתון אחד עשה ממני עראפת, וזה הסית אז חלק מקהל נגדי. גיים החליט שמאותו יום יקראו לי ג'ימי והכל יהיה ברור".
בילדותו, כמו רבים אחרים בשכונת עג'מי ביפו, שיחק טורק על חוף הים. "חוץ מהכיף, משחק על חול רך עושה את הרגליים חזקות. המבוגרים הסתכלו על המשחקים, ואז, איש חשוב אחד שלא ידעתי בדיוק מיהו, דיבר אתי והציע לי להצטרף להפועל ת"א. דחיתי אותו, כי ההצעה ההיא נראתה גדולה עליי. המשכתי לשחק, ואז הוא פנה אליי פעם נוספת. אני רק יודע שהוא אוהד הפועל, אבל לא הבנתי למה לדבר איתי ומי שלח אותו".
"המינוי שלי כקפטן הפועל ת"א. דוביד שוייצר, שהיה הכל במועדון, אפילו מאמן שוערים, מינה אותי. זה היה פרגון עצום ומרגש. הרגשתי שדוביד ממש מעריך אותי. לא סתם היה ממנה ערבי להיות קפטן הקבוצה. גם הקהל נתן לי את הכבוד הראוי. הייתי הקפטן הערבי הראשון של קבוצה יהודית"
לאימון הראשון הגיע עם נעלי ספורט קרועות, אבל עם הרבה רצון להוכיח עצמו. טורק: "הייתה שם גבעה גדולה שבה נהג אדם מבוגר להחנות את רכבו, לשבת ולהסתכל על הנערים ששיחקו למטה. אחר כך הבנתי שזה היה זאב (בבה) סגל שאימן את קבוצת הנוער ותרם לא מעט לעליית צעירים לבוגרים. הוא לקח אותי לשיחה ואמר לי שאוכל להיות שחקן גדול, 'אבל רק אם תעשה מה שאני אומר לך'. בוודאי שעשיתי בדיוק מה שאמר לי. אם אני עושה סיכום של החיים עד עכשיו והקריירה שלי, אז זאב (אביו של כדורגלן העבר קובי סגל) הוא הכי דומיננטי בעיצוב שלי. הוא לא רק תרם מקצועית, אלא עזר אישית בכל פינה. הכתבה הזו צריכה להיות שיר הלל לבבה סגל. הוא ראוי לה ואני לא שוכח אותו לרגע".
בתקופה הזו, אביו חיכמת, שהיה חייט במקצועו, נאלץ להחליף עיסוק בגלל מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה אחרי מלחמת יום כיפור. טורק: "אבא לא היה סתם חייט, אלא אחד שכל הגדולים ופרנסי העיר באו אליו. גם אמי איפתיכאר באה ממשפחה מבוססת, רק שהמלחמה שינתה הכל ובגללה עזבנו עם הרבה אחרים את שכונת מנשייה שבה גרנו לשכונת עג'מי, ואבא הפך לדייג. הוא לא ביקש שאבוא איתו, להפך. אפשר אפילו להגיד שהתגנבתי לסירות, ואבא היה מגלה אותי באמצע הים. אחרי כמה פעמים, כשראה שאני בעניין, הסכים שאבוא איתו באופן מסודר. עד היום, בימים שיש דגים בים, אני מבקש בנמל להצטרף לאחת הסירות".
בחזרה מהים למגרש. הוא בחר לשחק עם המספר 17 כמחווה לגידי דמתי, השחקן שאותו העריץ, והשער הראשון בקריירה הגיע ב-1973. טורק: "שיחקנו נגד הכח ר"ג במגרש גלי גיל שעליו נבנתה הבורסה. למרות שהייתי טירון ונרגש, כשהכדור נהדף אליי מחוץ לרחבה בעטתי לרשת. הפסדנו 2:1, אבל כמובן שמה נשאר בזיכרון הוא השער".
הקפטן הראשון בקבוצה יהודית
בתחילת שנות ה-80 עבר טורק מספר חוויות משפיעות. "הראשונה הייתה המינוי שלי כקפטן הפועל ת"א. דוביד שוייצר, שהיה הכל במועדון, אפילו מאמן שוערים, מינה אותי. זה היה פרגון עצום ומרגש. הרגשתי שדוביד ממש מעריך אותי. לא סתם היה ממנה ערבי להיות קפטן הקבוצה. גם הקהל נתן לי את הכבוד הראוי. הייתי הקפטן הערבי הראשון של קבוצה יהודית".
מרימוביץ' דאג לטורק גם כסוכן. בתור מי שהעריך מאוד את טורק, הוא הציע את הקשר לבובי רובסון הגדול, אז מנג'ר איפסוויץ' ובהמשך מאמן נבחרת אנגליה וברצלונה. "איפסוויץ' הייתה אז קבוצה חזקה מאוד, עם טרי בוצ'ר, פול מארינר ואחרים. חשבתי שהולך להיות קשה במבחנים, כבר אז היו לכל קבוצה בריטית מהליגה הראשונה 3 מאמני כושר, מה שיצר קצב משחק מהיר מאוד, לא מה שאנחנו מכירים. הופתעתי מאוד שמהפגישה הראשונה רובסון דיבר עליי כשחקן שמיועד להרכב, כנראה גם בזכות החיבה שלו ליוסל'ה. הדברים הגיעו לכדי כך שרובסון היה מסיע אותי מהמלון לאימונים ומחזיר אותי. אני זוכר את היגואר הירוקה שלו מתקרבת. אתה מכיר עוד מישהו שהמאמן מסיע לאצטדיון ובחזרה?"
אז למה לא חתמת?
"הייתי רק צריך להביא את השחרור מהמועדון - אלא שכאשר חזרתי לבית ברנר, אמרו לי שאני יכול לשכוח מזה. נכנסתי להסגר בינלאומי של שנה, אבל אחרי חודשיים יצאתי ממנו כי לא יכולתי בלי כדורגל. זה כנראה היה החישוב של הפועל. הפסדתי כתוצאה מהסיפור הזה את תפקיד הקפטן בהפועל וחוזה באיפסוויץ'".
"דבר הוביל לדבר. קודם כל, הצורה הנפלאה שבה המועדון והאוהדים קיבלו אותי. אחר כך בא החיבור המקצועי. ואם זה לא מספיק, יש לי אהבה גדולה לצבע האדום. אם תשאל אותי למה, לא יודע - אבל ככה זה. הכל התחבר"
והיה גם השער המפורסם בקריירה ב-1980, הכדור האדיר מ-45 מטרים לחיבורים של הפועל ירושלים בניצחון 2:3 בימק"א, שאחריו האוהד והכותב הנפלא עלי מוהר טבע את המונח "רפעטיל". לאורך כל הקריירה הוא היה מזוהה עם עוצמת הבעיטה. טורק: "קודם כל, במשחק הזה הבקעתי צמד. השער הראשון היה מ-20 מטר. זה לא מקרי. איך עשיתי את זה? אף אחד לא לימד אותי לבעוט ככה, אני פשוט עבדתי על הנושא. הייתי מגיע ראשון לאימון או נשאר אחרון, ומבקש מבז'ה (השוער אריה בז'רנו) לעמוד בשער. כל בעיטה הייתה מלמדת אותי לבעוט יותר טוב את הבעיטה הבאה. שום דבר לא היה מקרי, כי כמו שאמרתי הרגליים היו חזקות בזכות האימונים בחול הים בילדות. הייתה לי גם טכניקה טובה. החומות הסתדרו מולי אבל לא תמיד הן עזרו.
"וזה לא הסיפור היחיד על בעיטות חופשיות שקרה לי באותו חודש. בזמן ההוא המאמן האנגלי ג'ק מנסל החזיר אותי לנבחרת. שיחקנו במוקדמות גביע העולם מול צפון אירלנד באצטדיון ר"ג. בעטתי מ-40 מטר למשקוף של פט ג'נינגס, שנחשב לאחד השוערים הגדולים בעולם. למזלו הכדור לא נכנס. סיימנו ב-0:0 עם עדיפות במגרש על נבחרת צפון-אירלנד שעלתה בסוף אותו קמפיין למונדיאל 1982 בספרד".
עד כמה חשובה עוצמת הבעיטה?
"זה הדבר הכי חשוב. למסור כולם יודעים. לבעוט חזק ומדויק זו אחת התכונות החשובות שלרוב השחקנים אין. בזמנו, כאשר הייתי פוגש את אריק איינשטיין, הוא היה קורא לי 'משוגע'. שאלתי אותו למה והוא ענה: "כי מי שבועט לשער מחצי מגרש הוא משוגע'. כמה שאריק חסר לנו".
"יש לי אהבה גדולה לצבע האדום"
טורק שיחק גם תקופה קצרה בהפועל ר"ג, וסיים את הקריירה בהפועל ירושלים, במדיה פרש ב-1987. הוא שימש בהמשך כמאמן הפועל ת"א תחת המנג'ר משה סיני, אימן גם את הפועל טייבה ואחי נצרת, אבל לא הותיר חותם בתחום. הקשר שלו לכדורגל כבר שנים רבות הוא כפרשן בטלוויזיה.
עד היום אתה מזוהה עם הפועל ת"א בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. איך זה קרה?
"דבר הוביל לדבר. קודם כל, הצורה הנפלאה שבה המועדון והאוהדים קיבלו אותי. אחר כך בא החיבור המקצועי. ואם זה לא מספיק, יש לי אהבה גדולה לצבע האדום. אם תשאל אותי למה, לא יודע - אבל ככה זה. הכל התחבר".
5 צפייה בגלריה
"אם לינאי יש כסף וחזון, ומתאפשר לו להתקדם עם הקבוצה עם הסמל של הפועל, שאפו"
(צילום: עוז מועלם)
אני זוכר אותך מגיע לאוסישקין הדחוס כצופה נלהב במשחקי הכדורסל. מה דעתך על הקבוצה הנוכחית של עופר ינאי שלא משתמשת כמעט בישראלים שלה ביורוליג?
"אני דווקא נהנה ממנה. אם לינאי יש כסף וחזון, ומתאפשר לו להתקדם עם הקבוצה עם הסמל של הפועל, שאפו. אנחנו בעידן שרוצים בו הישגים. אגלה לך עוד משהו: בזמנו, אם הייתי צריך לבחור בין צפייה במשחק כדורגל או במשחק כדורסל, הייתי בוחר כדורסל. הייתי אוהד גדול של בארי לייבוביץ'. אני עוקב אחרי האדומים בכדורסל, ורוצה לברך את הפועל על הקבוצה הנהדרת שלה".
מה עם חזרה לפוליטיקה? היית סגן ראש עיריית ת"א בשתי קדנציות כנציג מר"צ.
"המטרה העיקרית שלי היא לטפח את הנוער הערבי, בעיקר ביפו. יכולתי להישאר בתפקיד עד היום, אבל מה? הדבר שגרם להפסקת הפעילות הוא חוסר בתקציבים. בלי תקציבים אתה לא יכול לעשות שום דבר משמעותי".
