דייגו סימאונה, מאמנה הארגנטינאי של אתלטיקו מדריד, הוא טיפוס רגשן, סנטימנטלי, אבל אף אחד לא יבלבל אותו עם רוך. הוא מאסכולת הקשוחים. בציבור, אפילו על הקווים, הוא כמעט תמיד שומר על איפוק. רק מי שמכיר אותו ורואה אותו ברגעים הפרטיים שלו, יכול לדעת שמדובר בפצצת רגש ארגנטינאית טיפוסית.
אנטואן גריזמן שיחק תחת סימאונה עשר שנים. הם זכו במספיק תארים וניצחו במספיק משחקים כדי שגריזמן יראה את סימאונה מתפרק, אבל שום דבר לא הכין אותו ואת שאר הנוכחים במסיבת העיתונאים למה שקרה ביום שלישי, יממה לפני הניצחון הגדול של אתלטיקו על ברצלונה בקאמפ נואו במשחק הראשון ברבע גמר ליגת האלופות.
סימאונה ניצל את מסיבת העיתונאים כדי לדבר על גריזמן, הכובש הגדול ביותר בתולדות המועדון, שהודיע כי יעזוב בסיום העונה לאורלנדו מה-MLS. עם גריזמן שישב לידו, סימאונה דיבר בקול חנוק על גריזמן השחקן, האדם, החבר, המודל לחיקוי. "אני רוצה להודות לך על העבודה הקשה והצניעות", אמר סימאונה, "אני מדבר לא רק כמאמן אלא גם כאוהד של אתלטיקו כשאני אומר שאתה ראוי להערכה. אתה מודל לחיקוי בחברה שבה צעירים זקוקים למודלים לחיקוי. תודה על כל מה שנתת ועוד תיתן לנו, ותודה על שתמיד ידעת להפריד בין היחסים שלנו כמאמן ושחקן וכחברים".
כשסימאונה סיים, העיתונאים והנוכחים בחדר מחאו כפיים. אי אפשר היה לחקות את האותנטיות של דבריו. סימאונה כמעט נבהל מעצמו ומהתגובה לדבריו. "הוא יודע שאם הוא לא ירוץ מספיק מחר, אני אוריד אותו מהמגרש", הוא החזיר את כולם, ובעיקר את עצמו, למציאות.
"אוהב אותך": הרגע בו סימאונה הודה לגריזמן
אפשר להתדיין על הקביעה לפיה גריזמן הוא השחקן הטוב ביותר בתולדות אתלטיקו מדריד, אבל אי אפשר להתווכח על העובדה כי הצרפתי הבינלאומי הוא הפנים של התקופה המודרנית של המועדון.
"שחקנים היו מוכנים למות בשבילו"
אתלטיקו מדריד היא הבן החורג של צמרת הליגה הספרדית. בן מוצלח, מעוטר, אהוד ונערץ, אבל חורג. היא לא ריאל מדריד המיליארדרית והנוצצת, המועדון שכל שחקן בעולם רוצה להגיע אליו, מועדון שמרגיש שיש לו בעלות פרטית על תארים, ועם פנקס צ'קים חסר גבולות. היא גם לבטח לא ברצלונה האסתטית, ההתקפית, קבוצה שאתה לא יודע אם אתה אמור לסקר אותה במדור אמנות או ספורט. אם שתי הקבוצות הללו הן הטייסת הבכירה וסיירת מטכ"ל של הליגה הספרדית, אתלטיקו היא הרובאית של גבעתי - קבוצה שכל שחקן שלה עולה למגרש עם סכין בין השיניים ועם נכונות להיהרג על המגרש עבור הניצחון. זה לא מקרה שהשנתיים הגרועות ביותר של גריזמן בקריירה היו השנתיים שבהם עבר מאתלטיקו לברצלונה. גריזמן לא שכח לשחק כדורגל בקטאלוניה, הוא פשוט היה נטע זר.
דייגו סימאונה, כמעט תמיד בתלבושת כל שחורה ובעניבה שחורה תואמת על הקווים, הוא המפקד של צבא הספרטנים הזה. המצביא. אפשר לדבר עד מחר על השיטות של סימאונה, על הלחץ, התיאום בין חוליאן אלברס וגריזמן, זה שהוא עלה במערך כזה או אחר, אבל הטקטיקה של הקבוצות של סימאונה היתה תמיד משנית לרוח הקרב, לכבוד, לאי השפלת העיניים מול יריב בכיר ממנה על הנייר, לנכונות לעשות הכל עד השניה האחרונה, גם כשהכל היה אבוד.
סימאונה הוא אולי לא המאמן הכי מבריק, אבל אף אחד לא מכין את הקבוצה שלו למשחק מסוים כמוהו, לאף מאמן אין קשר חזק יותר בינו לבין השחקנים (בטח לא ברמה הזו), ואף מאמן לא יודע לחבר כמוהו ולאחד בין השחקנים, המועדון והאוהדים. "אני בכלל לא מסתכל על דייגו כמאמן", אמר עליו בעבר קפטן הקבוצה לשעבר דייגו גודין, "דייגו הוא יותר כמו מנצח של תזמורת. הוא מכיר כל נגן, כל חלק בתזמורת. הוא קרוב אליך רגשית, יודע מה מציק לך ומה מפעיל אותך. שחקנים תמיד נדבקו בהתלהבות שלו, והם תמיד היו מוכנים למות בשבילו".
הקבוצות של סימאונה תמיד מלאות באמונה, בעצמן וביכולת שלהן לנצח, והשחקנים שלו תמיד עולים למגרש בתחושה שאפילו אם הסגל היריב נוצץ וטוב יותר משלהם, יש להם יכולת לנצח. "תחת סימאונה, תמיד עלית למגרש בידיעה שאם אתה בטוח בעצמך ואם אתה מוכן, אתה תמיד יכול לנצח", העיד עליו גודין.
הוא זכה באליפויות בספרד, הוא זכה בגביע הספרדי אחרי שניצח את ריאל מדריד בברנבאו בגמר, הוא זכה בסופרקאפ, אבל הוא הפסיד פעמיים בגמר הצ'מפיונס, פעמיים לריאל מדריד, פעם אחת יותר אכזרית מהשנייה (תבוסה בהארכה לאחר שספגו שוויון בתוספת הזמן, והפסד בפנדלים). הוא קרוב שוב לתואר הנכסף. תואר שיאשר שאמונה, אחדות, דבקות במטרה, לכידות, וקבוצתיות לפעמים הרבה יותר חשובים מאשר הצ׳ק שנכנס לחשבון הבנק שלך בכל חודש
"הרבה אנשים מתייחסים לרגשות כשהם מתארים את דייגו סימאונה, את ההתלהבות שלו, האמוציות, הקשר בינו לבין השחקנים", אמר עליו מאמן ברצלונה האנזי פליק לפני כמה שנים, "אבל אני מסתכל עליו כמאמן, וכמאמן אני רואה יחידה מגובשת שעולה מוכנה לכל מאבק, שביום שבת מבצעת את כל מה שהיא התאמנה עליו במשך כל השבוע. ובעיקר מה שאני רואה כמאמן זה איך כל שחקן שלו משתפר תחתיו. אי אפשר שלא לראות את זה. עבורי, זו המחמאה הכי גדולה שמאמן יכול לקבל".
שועל כדורגל
סימאונה מאמן את אתלטיקו כבר 14 שנים. רק פרנק שמידט מהיידנהיים מאמן יותר שנים ממנו את אותה קבוצה בחמש הליגות הבכירות של אירופה. קורות החיים שלו שזורים בהישגים אישיים כמאמן שהיה נאמן למועדון אחד במשך כמעט עשור וחצי: הכי הרבה משחקים כמאמן אתלטיקו, ובשנה הבאה הוא כבר אמור לשבור את שיא הניצחונות כמאמן בלה-ליגה, וגם לסגור את הפער מלואיס ארגונס כמאמן שאימן הכי הרבה משחקים בספרד.
סימאונה הוא אמנם רץ למרחקים מאוד ארוכים, כפי שמתברר מקריירת האימון שלו באתלטיקו, אבל הוא גם יישום הקלישאה שכדורגל משחקים משבת לשבת, או מרביעי עד שלישי. הוא זכה באליפויות בספרד, הוא זכה בגביע הספרדי אחרי שניצח את ריאל מדריד בברנבאו בגמר, הוא זכה בסופרקאפ, אבל הוא הפסיד פעמיים בגמר הצ'מפיונס, פעמיים לריאל מדריד, פעם אחת יותר אכזרית מהשנייה (תבוסה בהארכה לאחר שספגו שוויון בתוספת הזמן, והפסד בפנדלים). הוא קרוב שוב לתואר הנכסף. זכייה ראשונה בתולדות המועדון בליגת האלופות תאשר שאחדות, דבקות במטרה, לכידות, וקבוצתיות לפעמים הרבה יותר חשובים מאשר הצ׳ק שנכנס לחשבון הבנק שלך בכל חודש.
דייגו סימאונה הוא שועל כדורגל. הוא הראשון שיעיד שאין מגיע בכדורגל. יש רק להרוויח הכל. ביזע, בדמעות, בנאמנות. אבל אם יש מגיע, הוא הראשון בתור שמגיע לו.
