בית"ר ירושלים חטפה מכה בשבת בסמי עופר. אין טעם להתכחש. שמעו את זה. פלאק. האם זו מכה הסוג המכונה "נוק־אאוט", או דווקא אחת ששייכת למשפחת הסטירה המעוררת, יתברר רק הערב. שלושה ימים אחרי שנגמר בתבוסה 3:0, בית"ר עדיין יכולה לנצח במשחק הזה.
שום דבר לא יכול להיות טוב כמו שלוש נקודות בקופה, ולומר שההפסד בשבת שירת את בית"ר אם תנצח את הפועל באר־שבע ותעפיל למקום הראשון, זה יהיה, ובכן, מעט דמגוגי. הרי אפשר היה לעשות גם את זה וגם את זה, לנצח גם בחיפה וגם את באר־שבע. בעקבות ההפסד בסמי עופר, בית"ר כבר לא יכולה להכריע הערב באופן מעשי את עניין האליפות כפי שיכול היה להיות אם הייתה מנצחת את מכבי חיפה. היא יכולה רק לאבד אותה סופית. אם תפסיד יגדל הפער לחמש נקודות כשבקופה נותרו עוד תשע בלבד, מה שידחק את בית"ר למקום ממנו אף קבוצה עוד לא חזרה.
מה בכל זאת יכול להיות טוב בהפסד הזה? הפשטות שמגיעה עם הנואשות. בית"ר חייבת לנצח, הלך רוח כמעט חייתי, קדמוני, אינסטינקטיבי, שלא הייתה יכולה להימצא בו אם הייתה מגיעה למשחק מהמקום הראשון ותיקו שומר אותה שם. או אז השכל היה משחק תפקיד גדול, אולי גדול מדי. הבכורה היא כמו מים שמחזיקים בידיים. היא מכבידה וחמקמקה. הידיעה הברורה, עמוק בפנים, שגם תיקו זה בסדר, הייתה מעמיסה על בית"ר משקולות של אחריות מסרסת. היא בשיאה כאשר היא מתנפלת ולוחצת, מחפשת את הניצחון בכל מחיר, בועטת מהקרביים ולא בהכרח מהרגליים, נותנת ללב להקדים את הראש. זה היה הלך הרוח שלה לאחר השער המוקדם שספגה ממכבי ת"א לפני עשרה ימים, למשל. הוא דחק אותה למוד הסתערות שהיא תימצא בו עכשיו מהדקה הראשונה. ההפסד למכבי חיפה, כמוהו כאותו שער מוקדם של עידו שחר. בית"ר תצטרך לשכנע את עצמה שהיא מתחילה את המשחק מול באר־שבע בפיגור גם אם התוצאה היא 0:0.
בית"ר היא קבוצה שנבנתה כדי לנצח, לא כדי לא להפסיד. מהסיבה הזאת, כמו גם בשל חזרתו של לוקה גדראני שבהכרח ייצב את ההגנה, היא מגיעה למשחק העונה בשילוב אמנם לא אידיאלי, אבל גם מעודד; בהרכב החזק ביותר שחלקו זכה למנוחה מבחירה חופשית או מאונס, ועם הנסיבות שמאפשרות לה להביא לרגע החשוב ביותר את המהות המזוקקת שלה. למות או לכבוש את ההר, למות או להיות בית"ר. באר־שבע היא הלבנה האחרונה בחומה שהקבוצה של ברק יצחקי – כמו רבות אחרות של בית"ר בשנים האחרונות – עדיין לא הפילה. עכשיו זו העת.
משחק העונות של באר־שבע
זה לא משחק העונה של הפועל באר־שבע. זה משחק העונות. היא רחוקה 90 דקות מלהכריע לא רק את העונה הנוכחית, אלא להתפייס גם עם זו הקודמת בה איבדה את האליפות באופן כמעט זהה, בסופו של פלייאוף אליו נכנסה מהמקום הראשון. אליפות השנה תאפשר לה לזכור את השנתיים האלו לחיוב. אם תפספס אותה שוב, זה יהיה חור שאי־אפשר יהיה לסגור.
קבוצה פחות חזקה מנטלית מבאר־שבע כבר הייתה משתגעת מזמן. אלו קורותיה בשבועיים האחרונים בלבד; היא הייתה רחוקה דקה מלהגדיל את הפער בצמרת לחמש נקודות רק כדי לאבד את המקום הראשון כעבור שלושה ימים; בשבוע שעבר היא הייתה רחוקה דקות בודדות מלהידרדר מרחק שלוש נקודות מבית"ר, רק כדי לעקוף אותה כעבור שלושה ימים. ההרגל של בית"ר להכריע משחקים עמוק בתוספת הזמן אסור שישכיח שגם באר־שבע עשויה מחומר קשיח במיוחד. היא בעטה בדליים, אבל הקפידה לשוב ולמלא אותם. וכעת הדלי מלא שוב. כפי שהיה מלא כאשר הובילה בשש נקודות אחרי המחזור ה־24. כפי שהיה כאשר ירדה למחצית מול בית"ר ביתרון 0:2. או שתשתה, או שהאדמה תשתה.
רבות דובר על ההחלטה של ברק יצחקי להעניק מנוחה לעומר אצילי וירדן כהן מול מכבי חיפה. גם רן קוז'וך עשה רוטציה עמוקה מול הפועל פ"ת. להבדיל מבית"ר, שם ברור לכולם מה הגרסה האופטימלית בתנאי שכולם כשירים, בבאר־שבע יש יותר עם מה לשחק. הרוטציה הזאת, והאופן שבו נוצלה על ידי חלק מהשחקנים ובראשם ג'אבון איסט, מציבה דילמה גדולה בפני קוז'וך לקראת המשחק הערב.
מצד אחד, איגור זלאטנוביץ' שכבש שלושה שערים מול בית"ר העונה וחמישה שערים בפלייאוף העליון. מצד שני – איסט, שכבש את מה שאולי ייזכר כשער החשוב ביותר של באר־שבע העונה, בתוספת הזמן מול מכבי חיפה, והוסיף שלושער מול הפועל פ"ת בשבת. ומה לגבי הכנפיים? האם לחזור לאמיר גנאח נטול המספרים בכנף שמאל, או אולי לנסות משהו אחר עם רועי לוי שכבש בעצמו מול פ"ת ויכול יהיה לסייע להלדר לופס מול כנף ימין הדומיננטי של בית"ר.
החיים של יצחקי פשוטים בהרבה. הוא צריך ללחוץ פליי ולגלות מה יקרה. כל אחד מ־27 אלף אוהדי בית"ר שיהיו היום בטדי יודע לדקלם את ההרכב של בית"ר מתוך שינה. קוז'וך צריך להטיל את הקוביות ולקוות שתצא התוצאה הנכונה. יתכבד ויטיל.
