פרופורציות, רבותיי. פרופורציות. דני אבדיה איננו “המקופח מקופ״ח”. רק לפני שנתיים, כשחתם על החוזה הנוכחי, לא מעט גבות הורמו. היו ששאלו אם הוא באמת “שווה” יותר מ־50 מיליון דולר, ואחרים טענו שהוא פשוט בר־מזל: שחקן בקבוצה לא אטרקטיבית, כזו שמפחדת שגם הוא עוד יברח ממנה ברגע הראשון שיתאפשר.
רוב ה"מומחים" המקומיים דווקא פירגנו לו אז – אבל פירגון מהסוג המעליב. דיברו על כך שהוא בכלל לא מתאים ל־NBA, ויש שאפילו טענו שהוא קטן על ליגת העל הישראלית. והנה, גלגל מסתובב.
כשזומן למשרדי הוויזארדס לחתום על חוזה ההמשך, אמרו לו שם במפורש: אנחנו מצפים שתשתדרג ותצדיק את הכסף. דני אמר תודה, התרגש, והבטיח שיעשה כמיטב יכולתו. הוא לא חשב אז שהוא עושה טובה למישהו – אולי אפילו להפך. הוא הגיע לחוזה הזה עם הזנב בין הרגליים. לא בהכרח באשמתו. כך למשל, הרצון לא לשרוף גשרים מול הנבחרת – ובמבט לאחור, גם מול האפשרות לחזור לישראל, שנראתה אז ממש מעבר לפינה – הביא לכך שהוא התייצב כמעט מדי קיץ למשימות הלאומיות. הייתי אז כמעט קול יחיד שקרא לו לוותר לפחות על פגרת נבחרת אחת, להישאר בארה״ב וללכת בקיץ לאקדמיה מקצועית כדי לעבוד על נקודות החולשה שלו. לשמחתי, הוא ויתר לבסוף על שתיים כאלה. היום כולם מבינים שזה עבד לטובת כולם – גם לטובת הנבחרת, שאנשיה נשכו שפתיים אז, אבל הרוויחו בטווח הארוך.
מאז, דני התקדם. כבר בעונה שאחרי שדרוג החוזה, ועוד בוושינגטון – קבוצה אומללה שמחפשת את דרכה – הוא הפך לבורג מרכזי. לא עוד שחקן שעומד על קשת השלוש ומחכה לכדור. בעונתו הראשונה בפורטלנד הוא גמגם. איבד מקום בחמישייה, ורק כשעלה מהספסל הצליח להביא תרומה משמעותית. אבל משם – נסק. ועדיין, חשוב לזכור: זה ספורט קבוצתי. והוא ממש לא לבד.
מי היו סביבו? דיאנדרה אייטון, שנבחר ראשון באותו דראפט, התגלה כגבוה מוערך יתר על המידה ונזרק. אנפרני סיימונס, הגארד המוביל, הועבר בטרייד כדי לפנות לדני את המפתחות. דמיאן לילארד חזר, ובעתיד צפוי לקחת חלק מהאחריות בקו האחורי. ג'רו הולידיי הגיע פצוע, והשאיר את מרבית האחריות על דני – אך לא בהכרח לתמיד. שיידון שארפ וסקוט הנדרסון, בחירות לוטרי גבוהות, נועדו להוביל את הקו האחורי. האחד מראה פוטנציאל אדיר אך לא יציבות, השני כמעט נעלם.
גם בעמדות הפורוורד דני לא לבד. טומאני קמארה וג'רמי גרנט – אתלטיים ממנו, פחות חכמים – דוחקים אותו לא פעם לעמדת הסקנד גארד. לא כי הוא חלש, אלא כי גם הם פשוט טובים מדי לספסל. במקביל, מעמדו כשומר הבכיר נפגע מעט: קמארה שומר עילית, הולידיי אחד השומרים הגדולים בדורו, קלינגן ורוברט וויליאמס מצוינים בהגנה. ועדיין, דני הוא לב ההגנה – אחת הטובות בליגה – שעוצבה בדמותו. זו המנהיגות האמיתית שלו.
האם הוא שחקן מוביל בליגה? לא. הוא לא בטופ־10, ואפילו לא בטופ־20. הוא מתנדנד בין העשירייה השלישית לרביעית – שחקן שבשנים עם פציעות יכול להגיע לאולסטאר כמחליף. וזה בדיוק הפרופיל שבו חוזים נראים “נמוכים” בדיעבד. כן, החוזה שלו היום נמוך ממה שהוא שווה בפועל, אבל חריג? ממש לא.
ב־2015, כשהווריירס זכו באליפות הראשונה שלהם, סטף קרי הרוויח 10.6 מיליון דולר והיה רק רביעי בשכר בקבוצה. קליי תומפסון ודריימונד גרין הרוויחו 3 מיליון ו־900 אלף דולר בלבד. שנה אחר כך הם קפצו לראש הטבלה. כך זה עובד. גם היום, בליגות צעירות כמו יוסטון, שחקנים שתורמים יותר מרוויחים פחות – פשוט כי הם עדיין בחוזי רוקי. אמון תומפסון הוא דוגמה קלאסית: תרומה גבוהה, שכר נמוך, זמני לחלוטין.
המסקנה פשוטה: השכר ב־NBA עולה בגלים, לא בקווים ישרים. חוזים מתעדכנים כל 3־5 שנים, לא בכל עונה. מנהל טוב משתדל לשלם קצת פחות ממה שהשחקן שווה – אבל מספיק כדי שישאר. התאמה, סגנון, תפקיד וחדוות משחק חשובים לא פחות מהשורה בתלוש. אנפרני סיימונס פורח בבוסטון כי הוא במקום שמתאים לו. ברוס בראון היה אקס־פקטור בדנבר, הלך בשביל כסף – וחזר הביתה.
וזו אולי השורה התחתונה גם לדני אבדיה: האושר לא נמצא בבנק. הוא נמצא במקום שבו אתה נהנה לשחק. כמו דורותי מ”הקוסם מארץ עוץ” – האושר נמצא בבית. ולמזלו של דני, הוא לא צריך ללכת עד קנזס כדי למצוא אותו.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
