זה מתחיל בדרך כלל סביב גיל 50. הילדים גדלו, הקריירה בשיאה והצורך ב"משהו בשביל הנשמה" הופך לדחוף. עבור קבוצה הולכת וגדלה של גברים בישראל, התשובה לא נמצאת במכוניות הספורט, אלא בזוג אופניים שעולה לעיתים יותר מטיול אחרי צבא. הם קוראים לזה "הקבינט" או "החבר'ה", וביחד הם יוצרים תרבות של טכנולוגיה, סיבולת וסיפורי שטח.
אייל שליבובסקי (65), עצמאי בתחום ייצור, יבוא ושיווק אבן ושיש ובעלים של חברת בוטיק להתקנה וביצוע, הוא דוגמה קלאסית ל"פריק" של התחום. "השיגעון התחיל בכלל מבעיות נשימה שאני סוחב מהילדות", הוא מספר. "כל החיים אני מתאמן ועובד על סיבולת לב־ריאה. אני חובב אופניים כבר כמעט 30 שנה, זו השגרה שלי - לרכוב שלוש פעמים בשבוע לפחות, להתנייד עם האופניים במקום להיתקע בפקקים. פעם הייתי רוכב כביש, אפילו השתתפתי במסע בעקבות הטור דה פראנס במסלול של 800 ק"מ בהרים, אבל היום אני בעיקר ב'גראבל' (אופני חצץ), נהנה מדרכי עפר וכורכר. הכביש בארץ הופך למסוכן מדי, חזרתי עם טראומה מהרכבים ושיחררתי. המכוניות שלי לא אצלי. הן מפוזרות בין הילדים, החתן, אשתי. ההתניידות שלי היא אופניים".
עבור שליבובסקי והחברים, הרכיבה היא רוב הסיפור, אבל לא כולו. יש עוד חלק חשוב, והוא קורה בנמל תל־אביב. "הפרלמנט מתכנס בשישי בבוקר. יושבים שעתיים־שלוש על בירה, מגיעים ביחד אחרי רכיבה, או כל אחד מהמסלול שלו, ומדברים על... שדרוגים. זה תחום לא זול. אופניים למקצוענים מתחילים ב־18 אלף שקל ויכולים להגיע ל־60 אלף שקל. אנחנו איפשהו באמצע. מה שהכי חשוב אלו השלדה והגלגלים. אקססוריז זה כבר עניין של העדפה אישית ונוחות. אני למשל בונה לעצמי את הגלגלים בהתאמה אישית. זו 'שריטה' שלי, של דיוק. גם בעבודה וגם באופניים. יש כאלה שקונים שלדה לבד ועליה בונים. יש אחרים שמעדיפים לקנות אופניים מוכנים מחו"ל".
הפילוסופיה של הגלגל
איתן ראודור (67), גמלאי טרי מחברת בת של "רפאל", הוא המנטור וההנדימן של הקבוצה. עם ניסיון של 35 שנה על שני גלגלים, הוא רואה באופניים פילוסופיה שלמה. "אופניים זה מיליון דברים. הם לקחו אותי למקומות שהווייז לא מכיר. אני כמה עשורים רוכב ועוד לא מצאתי את הברקס לחיים", הוא אומר וצוחק. "אני אוהב לרכוב בגבעות, בחולות. אנחנו אנשים שאופניים הם הרוח שלנו, אופניים זה תחביב שנוצר סביבו סיפור שלם. אחרי זה נפגשים בנמל ודנים בדיונים פילוסופיים על קרבון וצמיגים. ישיבות קבינט ממש. אני רוכב על אופני כביש שעברו הסבה לאופני 'צבא' – צמיגים רחבים, גיאומטריה אחרת. זה טרנד עולמי מטורף". ראודור, שמתגורר לבדו, מודה שהאופניים הם עמוד השדרה של סדר היום שלו מאז הפרישה: "כשיוצאים לפנסיה, זה לא תמיד האי המגניב שמבטיחים לך. צריך לבנות אימג' וסדר יום, והאופניים הם האלמנט המרכזי. אלמנט שלוקח אותך לשבילים שלא הכרת, לגבעות שמרגישות כמו אלפים".
אז האם אופניים זה טרנד? בשביל איתן זה החיים. "יש בארץ אלפי אנשים שרוכבים. אבל הפסיכים לגמרי, כמוני, חשובים להם דברים כמו גלגלים. גלגלי מזל אנחנו קוראים לזה, צמיגים, קרבון, אלומיניום. ותחשבי שלי אין זוג אופניים אחד – יש לי ארבעה. אבל זו לא רק הרכיבה, זו גם ההנאה מהטבע ומהאנשים. פתאום אנחנו גם נהיים תחרותיים. אני יכול להתחרות עם מישהו 'עד הנמל' ואין לי מושג מי הוא".
אצל אילן הדר (56), מנכ"ל חברת "סילקסיון" המפתחת תרופות לסרטן הלבלב, האופניים הם האיזון המתבקש לעבודה מלאת האחריות. "היציאה לשטח מנקה את הראש. לא מדברים על עבודה, נהנים מהטבע, הנוף, מהאתגרים הטכניים. זה גם ספורט וגם תרפיה", הוא מסביר, כאחד שרכב על אופניים בצעירותו וחזר לג'וק בשנים האחרונות. הדר בחר באופני הרים חשמליים MTB־e. "אנחנו לא בני 20 שמטפסים הכל לבד. המנוע עוזר בטיפוס הקשה, ואז אפשר ליהנות מהירידה. זה תחום יקר, יש אנשים שהשקיעו גם מאות אלפי שקלים. אני רק בעשרות אלפי", הוא ישר מרגיע.
עבור רפי אלמליח (59), מנכ"ל מינהל התכנון, התחביב הפך לשליחות מקצועית. הוא נכנס לרכיבה כשלקח חלק בצוות התכנון של שביל ישראל לאופניים. "גייסנו 45 מיליון שקל לבניית השביל הזה מצפון ועד אילת", הוא מתגאה. "היום אני דואג שכל שכונה חדשה שמתוכננת תכלול שבילי אופניים. זה משחרר אנדורפינים ונותן שלווה. לא כולם נחשפים לתחום הזה ואם אתה נחשף אליו ואתה אומר, 'יאללה, נכניס ערך מוסף לתכנון' – אז מכניסים את זה לתוכניות המרחב הכפרי, פנאי ונופש, התוכניות של המרחב העירוני של שימוש יום־יומי, והפעילות הזאת מכניסה את התושבים, את הדור החדש לשימוש אופניים".
אלמליח, שגר במודיעין, מחשיב את יער בן שמן כ"חצר האחורית" שלו, שם הוא נהנה עם אופני ההרים "עם הילוכים, אני אולד פאשן". "בן שמן זה המכה של הרוכבים", מוסיף ראודור. "בשבתות יש שם אלפי אנשים. זה משחרר לך את כל השבוע בראש. מגיעים למטה עם חיוך".
אזעקה באמצע המסלול
אלא שהחיוך הזה נתקל בשנים האחרונות במציאות ישראלית מורכבת. הראיונות עם חברי "הפרלמנט" שהחלו בימי שגרה, קיבלו תפנית כשהמלחמה הפכה לחלק מהמסלול. עבור הרוכבים, השטח הפתוח, שהיה פעם המקום הבטוח והכיפי ביותר – הפך למלכודת מסוכנת ללא מרחבים מוגנים. "יצא לנו לרכוב עם אזעקות", מספר שליבובסקי. "זה קרה לי ולאיתן באזור געש, על הצוקים. פתאום יש אזעקה ואין לאן ללכת. פשוט נשכבנו בשטח בין החולות, חיכינו שיעבור זעם והמשכנו לרכוב. זה הפחד בשטח – הוא לא מוגן כמו עיר. בשטח אתה חשוף לגמרי".
למרות הכל, החבר'ה האלה לא מפסיקים. "אי־אפשר לא לרכוב", מסכם שליבובסקי. "כשאני לא רוכב, אני מטפס על הקירות ולא נרדם בלילה". נראה שעבור חבורת הגברים הזו, הדיווש הוא לא רק דרך להגיע מנקודה א' ל־ב', אלא הדרך היחידה לשמור על שפיות בעולם משתנה, בין שמדובר במשבר גיל המעבר ובין שמדובר במלחמה שבחוץ.
