אסור להשוות בין ירדן שועה לאיל ברקוביץ', אבל מה אפשר לעשות? זה לא שבכדורגל הישראלי היו לנו מוסרים גדולים אחרים שאפשר להשוות אליהם. עד שיש מישהו שמסוגל לתת פס ישר, צ’יפ גאוני וכדורים אלכסוניים כאילו זה אסיסט של ג'ון סטוקטון - אי־אפשר להגיד את מה שבאמת רוצים.
ברור שאין מה להשוות בין הקריירות, אבל הניצוץ הוא אותו ניצוץ. ברקו קרע את הליגה לפני שכבש את אנגליה, לשועה לא היה עד שתי העונות האחרונות מספיק כישרון סביבו כדי להוביל את בית"ר להישג מעבר לגביע המדינה ומקום נוח בפלייאוף העליון. כשיש לו את עומר אצילי וסמואל קאלו, זה נגמר בבישול גאוני בבלומפילד שהחזיר את בית"ר מהקבר.
פשרה: אפשר להגיד "מיני ברקוביץ'", או "ברקוביץ' של בית"ר". מבחינת יכולת מסירה, הוא אחד הגדולים שהיו אי פעם בליגת העל, המספרים לגמרי מתיישרים. שימו סביבו עוד כמה שחקנים סבירים פלוס והוא היה מגיע גם ל־20 בישולים בעונה. הוא היה מוסר להם כל כך הרבה כדורים, שסטטיסטית משהו מהם היה חייב להיגמר ברשת.
לבית"ר לא הייתה ברירה אלא לבנות סביב ירדן שועה, זה שנחשב עד לפני שנתיים לשחקן שאי־אפשר לסמוך עליו אפילו שיגיע לאימון בזמן. גם אם היא לא תודה בזה, גם אם ברק יצחקי ואלמוג כהן יגידו שיש קודם כל קבוצה – במגרש קורים דברים אחרים. בית"ר הרי ידעה שקאלו הוא לא 9 קלאסי, והיה צורך בשחקן ורסטילי שיכול לשחק באגף, כי באמצע כבר יש מישהו. שועה יצר שלישייה קטלנית עוד עם יון ניקולאסקו ודנילו אספרייה. גם הפעם אין ספק לגבי מי המנוע האמיתי.
מלך הדאבל-דאבל
בעוד קבוצות בליגת העל, כולל באר־שבע, צריכות לחפור את דרכן לשער - בבית"ר זה לא עובד ככה. היא חוזרת למשחקים "משום מקום", כי את מה שאחרות משיגות בריצה היא משיגה בהליכה. נכון ששועה הוא הדבר הכי רחוק מאירופה שיכול להיות, אבל ככה משחקים כדורגל בצורה נכונה. הגנת היריבה נרדמת לרגע? זה בדיוק הזמן להכות. לא צריך ללחוץ, להשתגע, לשבת לה על הצוואר עד שהיא תיכנע. בית"ר עושה את זה בחמש־שש דקות. תוצאת המחצית ב־2:6 ההיסטורי על מכבי ת"א בבלומפילד הייתה 0:1 למארחת. גם בשבת מכבי ת"א שיחקה הרבה יותר טוב, לפחות לפי מה שהמאמן שלה קני מילר אמר – ואז בית"ר הראתה לה מה פערי הרמות האמיתיים מבחינת כישרון: למי יש התקפה אמיתית, ומי סתם שפכה כסף כי אין לה שחקן כמו שועה. הוא מבשל מתוך שינה וכובש בלי מאמץ. לא צריך להמציא סטטיסטיקות ולנתח אנליטית כמה הוא גדול. שערים? 15. בישולים? 8 - מלך הדאבל־דאבל של ליגת העל, כאילו הוא ווילט צ'מברליין. וזה עוד אחרי שהוא מוותר לפעמים לעומר אצילי על פנדלים.
שועה הוא שחקן היסטורי, השאלה היא עד כמה היסטורי. האם הוא יחלוף על פני ברק יצחקי? האם הוא יגיע למחוזות של אלי אוחנה? לא משנה איך העונה הזאת תסתיים, קיבלנו הוכחה שהיא לא תהיה חד־פעמית. אצילי יהיה שם גם בעונה הבאה, וכל מה שבית"ר צריכה לעשות זה כמה שינויים קוסמטיים מאוד זולים. כי יש לה כבר מישהו מעל הליגה.
מה הוא עושה פה?
הבעיה הגדולה של קינגס קאנגווה היא ההחמצות. הוא היה יכול לסיים את המרוץ לאליפות בטדי, וזאת גם אשמתו שהמרוץ הזה עדיין בחיים. גם בתיקו בטוטו־טרנר היו לו החמצות שגורמות גם למי שלא אוהד את באר־שבע לדפוק את הראש בקיר. "מה הוא עושה פה?", אנחנו שואלים את עצמנו, ואז הוא עובר חמישה שחקנים רק כדי לגלגל את הכדור לידיים של השוער. אנחנו מבינים היטב למה הוא הגיע לכאן, ולמה הוא צריך את רן קוז'וך. 11 שערים זאת כמות מכובדת מאוד למי שמוגדר על הנייר כקשר אמצע ועושה גם פעולות הגנתיות, אבל קאנגווה לא אמור לחלץ כדורים עם כל הכישרון הזה. הוא אמור לטייל על המגרש ולחכות שהכדורים יגיעו אליו.
ועדיין, הוא ווינר. הוא לא מרפה לעולם. אולי בכוכב האדום בלגרד התלוננו על הגישה שלו, פה אין מה לדבר בכלל. קאנגווה לא מפסיק לרצות, לא מפסיק לנסות, הכושר שלו מפחיד; כשהוא מתחיל לרוץ הוא פשוט עובר דרך כל ההגנה. הכישרון שלו לחתוך דרך האמצע שייך רק לגדולים באמת, שלא נעים לכתוב את השם שלהם כאן. לפעמים זה נראה שהוא משחק עם אופנוע – כאילו שחקני ההגנה מפחדים להידרס על ידו. באר־שבע הזאת היא קודם כל שלו.
קוז'וך מאמן מעולה שבנה מכונה משומנת בתקציב שפוי. בלי קאנגווה לא הייתה מכונה בכלל, לא היה כלום. הלחץ האינטנסיבי שהקבוצה הזאת עושה מגיע קודם כל ממנו. הוא להוט להוכיח את עצמו בגיל 27. הוא יודע שמגיע לו יותר. הוא צעד במסלול הנכון, ואחרי החתימה בכוכב האדום היה אמור להגיע עליו צ'ק מהפרמייר־ליג או מהבונדסליגה; הוא לא צריך לשחק נגד קרלו ברוצ'יץ'.
קאנגווה נראה כמו שחקן שבטעות נפל לליגה הזאת, אבל עדיין לא מצא דרך לצאת ממנה. יש לו מהירות של שחקן כנף, כוח של קשר אמצע, ביטחון של כוכב ובעיטה של אדריאנו (טוב, בסוף הכנסנו שחקן עבר ענק לכאן – לא הייתה ברירה). החלק הטוב הוא שגם כשהוא מחמיץ, גם כשהוא מקבל החלטה לא נכונה, הוא לא נעלם. הוא חוזר לקחת כדור, חוזר לתקל, חוזר לאמצע הקשוח. יש שחקנים שמחמיצים ואז מתכווצים, קאנגווה מחמיץ ואז נהיה עוד יותר מסוכן, עוד יותר עצבני, עוד יותר קאנגווה. מתישהו זה יתחבר לגמרי והוא ידרוס את כל העולם; זה יכול לקרות גם בגיל 30.
פוטו-פיניש
שועה וקאנגווה הם שני שחקנים שונים. אחד חושב מהר יותר מכולם, השני רץ מהר יותר מכולם. אחד רואה מסירה לפני שהיא קיימת, השני יוצר פרצה גם כשאין שם כלום. אחד מנהל את המשחק עם הראש, השני מפרק אותו עם הרגליים. שועה הוא התסריטאי של בית"ר, קאנגווה הוא הבמאי של באר־שבע. שניהם למדו בשנתיים האחרונות משהו חשוב על עצמם: אם הם לא יובילו, אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומם. אם הם לא יתעלו עכשיו – אין אליפות.
