לפני 7 באוקטובר הספורט לא היה חלק משמעותי מהחיים שלי. הייתי אדם יוצר, כזה שמוצא שקט דרך אמנות, דרך צבעים, דרך עבודה עם הידיים. אבל מאז אותו בוקר במסיבת הנובה, שום דבר כבר לא חזר להיות אותו דבר. גם לא אני.
הגעתי למסיבה עם בן הזוג שלי לשעבר. כשהתחילו האזעקות עוד ניסינו להבין מה קורה, אבל מהר מאוד הבנו שמדובר במשהו אחר לגמרי. מצאנו את עצמנו בתוך כאוס בלתי נתפס, מנסים לברוח תחת ירי. בשלב מסוים התפצלנו, ואני נשארתי לבד. אני זוכרת את הרגעים האלה כמו תמונות מקוטעות, ריצה, פחד, חוסר אונים מוחלט. שלושה צעירים שלא הכרתי חילצו אותי משם, ומאז לא פגשתי אותם שוב.
אחרי אותו יום החיים נעצרו. הגוף המשיך לתפקד, אבל הנפש נשארה מאחור. במשך שנה ניסיתי לברוח מהכאב, טסתי, התרחקתי, חיפשתי מקום שבו אצליח לנשום בלי דריכות. אבל טראומה לא נשארת מאחור כשעולים על מטוס.
כשחזרתי לארץ, הבנתי שאני חייבת להתחיל לבנות את עצמי מחדש, לאט. לא מתוך ניסיון "לחזור למה שהייתי", אלא מתוך ניסיון לגלות מי אני עכשיו. חזרתי בהדרגה ליצור ולהכין מסגרות פרחים מארץ ישראל מתוך תחושת שליחות וחיזוק לעם שלנו. את היצירות אני מוכרת ליהודים ברחבי העולם, מתוך רצון לחבר אותם לארץ ולסיפור שלנו דרך הטבע והאמנות. לצד זה, מצאתי מחדש רגעים קטנים של רגש וחיבור. ואז הגיע גם הפאדל.
בהתחלה באתי בלי ציפיות. לא הכרתי כמעט אף אחד, לא ידעתי אם אצליח בכלל ליהנות ממשהו שוב. אבל כבר מהאימונים הראשונים קרה משהו אחר. פתאום היה מקום שלא צריך להסביר בו הכל. מקום שבו אנשים מבינים אחד את השני גם בלי מילים. כולנו מגיעים עם כאב, עם זיכרונות, עם חרדות, אבל על המגרש אנחנו מצליחים לנשום לכמה רגעים אחרת.
יש משהו בפאדל שהוא מאוד מרפא. אולי זו התנועה, אולי הצחוק בין הנקודות, אולי התחושה שמישהו מחכה לך באימון הבא. בשבילי זה בעיקר המקום שבו חזרתי להרגיש חלק ממשהו. לא לבד. היום אני חלק מקבוצת הפאדל החדשה של עמותת קהילת שבט הנובה, יחד עם עוד שורדות, שורדים ובני משפחות שכולות. האימונים מתקיימים במתחם Padelir בפארק הלאומי ברמת גן, כאשר כיום משתתפים בפעילות כ-22 שחקנים קבועים והמעגל ממשיך להתרחב משבוע לשבוע. לצד חברי קהילת שבט הנובה הפעילים, הפעילות מושכת גם משתתפים חדשים שמוצאים דרך הספורט מרחב לחיבור, חיזוק ושייכות.
אנשים מבחוץ אולי רואים קבוצת ספורט. אנחנו מרגישים הרבה יותר מזה. זו קהילה. זו דרך לחזור לחיים. זו תזכורת שגם אחרי החושך הכי גדול, עדיין אפשר למצוא רגעים של אור. ואולי זה כל הסיפור של השיקום, לא לנצח את הכאב, אלא ללמוד לחיות לצידו, תוך כדי תנועה.
*הכותבת, בת 28, מנתיב הלה היא שורדת מסיבת הנובה.
לינק לסרטון קבוצת פאדל חדשה לעמותת שבט הנובה:
https://drive.google.com/file/d/1zjxnnH9bIbNP_T5hDU17ZH8-VUsfF0V4/view
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
