מהגרים ובני מהגרים שהצליחו להשתלב בזירת הספורט במדינה החדשה שלהם, לא רק ששיפרו את הענפים שבהם הם משתתפים (בעיקר כדורגל), כפי שהיה ברור בזכייה של צרפת (1998) וגרמניה (2014) במונדיאל, ולא רק שהם מגוונים את היכולת והזיהוי של הקבוצה והנבחרת אליה הצטרפו (מסוט אוזיל וזינדין זידאן הם דוגמאות בולטות), אלא שהם חלק ממהפכה תרבותית.
העובדה שהם מייצגים את הנבחרת הלאומית, מצליחים איתה, לוקחים איתה תארים והופכים לאנשים מהאהודים בחברה, לא רק שמשפרת את הסטטוס של חייהם האישיים ועוזרת להם לטפס בין מעמדות, אלא שהם גם הופכים למודלים לחיקוי, למקור לגאווה. ילד שגדל בפרברים העניים של פריז יודע שיש לו סיכוי להיות קיליאן אמבאפה. מהגר זר מרגיש גאווה לאומית, חלק, שווה בין שווים, כשזידאן נגח שני שערים בגמר הגביע העולמי. כדורגל שימש כגשר ועזר לשלב זרים בחברות המערביות
אבל דווקא בעשור האחרון, אחרי שהיה כבר נדמה שהשתלבות של זרים היא עניין שגרתי למדי, יותר ויותר שחקנים שנולדו בארצות מערביות להורים שהיגרו לשם מאפריקה או ממדינות ערביות, בוחרים לשחק במדינות שבהן נמצאים השורשים שלהם ולא במדינות שבהן מתנהלים חייהם.
גם פה משבר ההגירה של מדינות האיחוד האירופאי משחק תפקיד חשוב. אם ההגירה ההמונית של מיליוני פליטים עוררה תקווה לשילובם הן בשוק העבודה והן בשדה הספורטיבי, הרי שההפך התרחש. כישלון ההגירה וחוסר היכולת, מצד שני הצדדים, לעשות התאמות כדי לייצר הזדמנויות לאינטגרציה ולבניית חברה מולטי תרבותית, עורר גל של לאומנות באירופה. גל הלאומנות הזה בידל את המהגרים, החדשים והישנים, שגם ככה חיו בחברה מקבילה לזו של הזרם המרכזי במדינות בהן חיו. הם חזרו לשורשים, לערכי המשפחה, למנהגים מהבית, הגוף שלהם חי והרוויח באירופה, אבל הלב שלהם נדד.
הפיחות שחל במעמד המהגרים, העובדה שאם הם מרגישים בבית, הם מרגישים כמו אזרחים סוג ב', או זרים במדינה שלהם, גורמת לרבים מהם להחליט לייצג את המולדת האמיתית שלהם. נוצר מצב כמעט אבסורדי: ההורים עזבו את המדינה שלהם כדי לחפש להם ובעיקר לילדיהם עתיד טוב יותר במדינה חדשה, והילדים מחליטים לחלוק ולהצהיר כבוד להורים על ידי גילוי פטריוטיות כלפי המדינה שאותה עזבו ההורים
הלאומנות הזו פירקה את האינטגרציה שכן נוצרה במגרשים. יותר ויותר אוהדים סירבו להזדהות עם נבחרת שבסגל שלה היו שחקנים מוסלמים או אפריקאים עם דת וצבע עור שונים. יותר ויותר שחקנים זרים סבלו מגילויי שנאה וגזענות על המגרשים. יותר ויותר בני מהגרים החליטו שהם ישחקו במסגרות הבינלאומיות במקום שבו נמצא הלב שלהם, במקום שבו הם מאמינים יותר בלשחק עבור הדגל.
אף אחד לא ביטא את המהפך הזה כמו מסוט אוזיל.
לא הכל מקצועי
אוזיל היה אולי השחקן הגרמני הגדול ביותר של דור הזהב ההוא (2006-2016). בן למהגרי עבודה טורקיים שזרה קסם ורומנטיקה ביעילות הגרמנית. אוזיל כיכב בנבחרת שביצעה מהפך מוחלט בכדורגל הגרמני: מהמשמעת, הסדר והמכניות המשעממת של בוואריה, למולטי תרבותיות הלוהטת והמלהטטת של ברלין. גרמנים, טורקיים, אפריקאים ופולנים נכללו בסגל ובהרכב של הנבחרת הלאומית. זו נבחרת ששינתה את איך שאנשים הסתכלו ובחנו כדורגל גרמני ולפעמים אפילו את החברה הגרמנית. דור הזהב שכשל מול דור הזהב הספרדי, עד שזכה באליפות העולם בברזיל ב-2014.
השיא הזה מסמל את הסוף, מיד אחריו מתחילה הגירה המונית של פליטים לגרמניה, הגירה שמביאה בסופו של דבר לעליית הפאשיזם בגרמניה. אוזיל מתרחק יותר ויותר מזהותו הגרמנית ומתקרב יותר ויותר לשורשיו הטורקיים. הכישלון של הנבחרת לעלות משלב הבתים בגביע העולמי ב-2018, כישלון שזוהה עם אוזיל, וההתקרבות שלו לנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, הפכו אותו לדמות שנואה בגרמניה. סמל האינטגרציה הפך לסמל לכישלונה. ככל שגרמניה נטתה יותר ויותר לימין, כך אוזיל התחבר לגורמים יותר ויותר פאשיסטיים, לאומנים ואלימים בטורקיה.
צריך להיות הוגנים: אל מול הכישלון הגרמני על רקע הפילוג בחברה, צרפת, מדינה שבה הפילוג אפילו קיצוני יותר ואחוז המצביעים למפלגת ימין קיצונית אפילו גבוה יותר, והמתח הגזעי בתוך הסגל תמיד נמצא בווליום שיא, חווה רנסנס חסר תקדים מבחינתה בכדורגל העולמי. כולל שני גמרים רצופים באליפות העולם, עם ניצחון ב-2018 והפסד לארגנטינה של לאו מסי ארבע שנים מאוחר יותר באחד המשחקים הגדולים בתולדות המונדיאל.
אבל מעבר להצלחה הצרפתית, ובגלל הסגל הסופר כישרוני שלה, מסתתרת העובדה שיותר ויותר שחקנים שנולדו בצרפת, מעדיפים לייצג דווקא את מדינת האם שלהם ושל הוריהם.
6 צפייה בגלריה
שני שערים בגמר המונדיאל ב-1998. זידאן
(צילום: Alexander Hassenstein/Bongarts/Getty Images)
בנובמבר אשתקד האשימה התאחדות הכדורגל הטוניסאית את ההתאחדויות של מרוקו ואלג'יריה בנקיטת שיטות לא חוקיות ובשימוש מוגזם בכספים כדי לפתות כוכבי כדורגל צעירים באירופה בעלי אזרחות כפולה. המוטיב של ההתאחדויות הללו היה ברור: הכדורגלנים הללו, ברובם, הם בעלי יכולת טכנית גבוהה שרכשו את תשתיות הכדורגל שלהם במועדוני כדורגל אירופאיים וביחד הם מהווים כדורגלן עם תכונות כמעט מושלמות. אוסף של כדורגלנים כאלו יכול לקדם את התדמית ואת התוצאות של הנבחרת ולהביא לגל של צעירים שיגיעו לענף מהארץ עצמה או מהמדינות אליהן היגרו הוריהם.
עבור השחקנים עצמם, מעבר למחוות הכספיות ומשחקי הפיתוי המחמיאים להם (בעיקר על ידי נושאי תפקיד בהתאחדויות, שחקני עבר בנבחרות), מדובר במהלך שמאפשר להם דקות משחק בטוחות במקום להתחרות מול כישרונות שווים להם על מקום בהרכב, וכתוצאה מכך לנראות בטורנירים גדולים ואפשרויות חתימה במועדונים גדולים. אבל לא מדובר פה בסיבות מקצועיות בלבד. ההחלטה איזה דגל ואיזה המנון לאומי לייצג היא החלטה רגשית, החלטה שבה מעורבת המשפחה, החלטה שיכולה להגדיר איך המשפחה תיתפס בקהילת המהגרים, החלטה תרבותית.
הפיחות שחל במעמד המהגרים, העובדה שאם הם מרגישים בבית, הם מרגישים כמו אזרחים סוג ב', או זרים במדינה שלהם, גורמת לרבים מהם להחליט לייצג את המולדת האמיתית שלהם. נוצר מצב כמעט אבסורדי: ההורים עזבו את המדינה שלהם כדי לחפש להם ובעיקר לילדיהם עתיד טוב יותר במדינה חדשה, והילדים, שאכן קיבלו הזדמנות חדשה והרוויחו הון, מחליטים לחלוק ולהצהיר כבוד להורים על ידי גילוי פטריוטיות כלפי המדינה שאותה עזבו ההורים.
אטרקציה ושמה מרוקו
מהגרים לא מעטים מדברים על בחירה בנבחרת שהיא המולדת של הוריהם בגלל שהרגישו שם רצויים, בגלל שרדפו אחריהם, ובגלל שהרגישו יותר שייכים ופחות זרות ממנה הם סובלים ממילא בחברה המערבית שבה הם גרים. ומצד שני, בגלל שהיחס כלפיהם מצד האוכלוסייה המקומית הפך למנוכר וקשה יותר הם הפכו לחסינים יותר מבחינת הביקורת שהוטחה עליהם בעבר אם בחרו לשחק עבור אלג'יריה או טורקיה במקום עבור צרפת וגרמניה. שחקנים רבים שעשו את הבחירה הזו הודו כי זו אחת הדרכים שלהם לעזור לשמור על הקשר של הוריהם עם המולדת. שוב, מדובר בעיקר בהחלטה רגשית. מקצועית וכלכלית זו החלטה פחות טובה. הסוכנים של השחקנים הללו פחות מתחברים אליה.
כשנבחרות שבהן יש סגל שבו משובצים שחקנים עם אזרחות כפולה נכשלות על המגרש, רוב הביקורת מהקהל תפגע בהם. הם יואשמו בכך שהם מעכבים את ההתקדמות של הדור הצעיר המקומי, ובעיקר הם מואשמים בכך שהם לא לגמרי מחויבים לנבחרת. אבל ההצלחה של מרוקו בגביע העולמי בקטאר, הנבחרת הראשונה מיבשת אפריקה שמגיעה למעמד חצי הגמר, כשבשורותיה שחקנים רבים שבחרו לייצג את מדיה במקום את צרפת, גרמה לנבחרות האחרות מהמגרב להשקיע עוד מאמצים בגיוס שחקנים מאירופה עם אזרחות כפולה. ההצלחה בקטאר, ההשקעה המחודשת בתשתיות ומאמנים במרוקו ובעיקר העובדה שהיא תהיה אחת המארחות של אליפות העולם ב-2030, עומדות להפוך אותה לאטרקציה גדולה עבור נערים בעלי אזרחות כפולה שהתחנכו באקדמיות אירופאיות.
החלטה עם הלב
זו לא עובדה שמתקבלת יפה בעיניים אירופאיות, אולי זכר למפעל הקולוניאליזם האירופי באפריקה. "אנחנו משחקים מול נבחרת של האו"ם", טען פקיד כדורגל ספרדי ב-2022 לפני משחק מול מרוקו. שנתיים לאחר מכן הובילו שני בני מהגרים את אותה ספרד לאליפות אירופה. כשמרוקו שיחקה בחצי הגמר באליפות העולם נגד צרפת, 14 מ-26 שחקני הסגל שלה נולדו בשש מדינות שונות. לעומת זאת 11 שחקנים מהסגל הצרפתי היו בני מהגרים.
יש עוד סיבות להחלטה של בני מהגרים לשחק עבור ארצות הוריהם. במהלך משחקי הגביע העולמי בקטאר ניסו פוליטיקאים מהימין למנוע מהמוני המהגרים לחגוג עם דגלים וסמלים מרוקנים אחרים, מה שעורר עוד טינה כלפי הארץ המארחת ועוד קילומטר של פטריוטיות כלפי המולדת האחרת. ויש כמובן סיבות תרבותיות-דתיות: כששחקן מוסלמי משחק עבור נבחרת ערבית, הוא לא צריך לספר לאף אחד אלו התאמות דרושות עבורו כדי לשחק ולהתאמן במהלך הרמדאן ושאסור שחזיר יהיה כלול בדיאטה שלו. "המשחק הרבה יותר חשוב. יש לי הרגשה שאני חייב לתת הכל בחזרה", הסביר בעבר אשרף חכימי את ההחלטה שלו לייצג את מרוקו במקום את ספרד, "ולעומת השחקן הספרדי המקומי, שנולד להורים ספרדיים, לי יש הרבה פחות מקום לעשות טעויות כשאני משחק עבור ספרד מאשר כשאני משחק עבור מרוקו".
זו תופעה שהולכת רק לגבור בשנים הבאות. מחקרים של סוציולוגים לגבי שילוב זרים בספורט, מגלה שרק חמישה עד שבעה אחוזים מהשחקנים בסגלים הלאומיים הם שחקנים שמגיעים מרקע של הגירה. הסברה היא שהמספר הזה יגדל לכמעט 15 אחוז בגלל הדור השלישי הגדול יותר של מהגרים מטורקיה ובגלל גל ההגירה הגדול לאירופה בעשור האחרון. מצד שני הניכור שחשים רבים מהמהגרים הללו מצד הקהילה המקומית, יגדיל גם באופן משמעותי את מספר השחקנים שלמדו יסודות כדורגל וטקטיקה באירופה, ויבחרו לשחק עבור המדינה שממנה הגיעו הוריהם.
זימון הסגל האחרון לנבחרת גרמניה עד גיל 21, כלל ארבעה שחקנים מרכזיים עם רקע הגירתי (השחקן עם החולצה מספר 10 המחייב, פול וואנר, הוא גם מהגר, אבל מאוסטריה). וואנר היה מושא למאבק בין ההתאחדות האוסטרית לגרמנית לגבי הנבחרת שאותה הוא ייצג, ולמעשה הוא עדיין לא גיבש את החלטתו הסופית. זה נושא שלא הולך לשום מקום. בשווייץ ל-40 אחוז מהאנשים מעל גיל 15 יש רקע הגירתי. בגרמניה, ל-43 אחוז מכלל האנשים מתחת לגיל חמש יש רקע כזה.
ההתאחדות הגרמנית השקיעה בפברואר 2024 מאמצים עצומים לשכנע את קאן אוזון בן ה-18 לייצג את גרמניה בנבחרת הלאומית. יום לאחר הפגישה המכרעת, הודיע אביו של אוזון שבנו שנולד בגרמניה החליט לסרב להצעה. "הייתי חייב להקשיב ללב שלי", הסביר השחקן הצעיר את ההחלטה שלו, "זו לא החלטת קריירה כמו לעבור מועדון. זו החלטה של הלב".
הוריו של פיסניק אסלני ברחו מקוסובו מוכת הקרבות, קצת לפני שאסלני נולד. הוא גדל בברלין, שיחק בנבחרות הצעירות של גרמניה, אבל החליט לבסוף, לאחר חופשה בפרישטינה, כי הוא רוצה לשחק עבור קוסובו. "אלו עניינים של הלב", הסביר אסלני את ההחלטה. קנאן יילדיז, הכוכב של יובנטוס, החליט גם הוא לייצג את טורקיה. מדובר בשלושה שחקנים שהיו יכולים מאוד לעזור לגרמניה בתקופה די שחונה מבחינת טיפוח הכישרונות של המדינה.
ההתאחדויות האירופאיות מרגישות מרומות: הן משקיעות בשחקן, במתקנים, ובמאמנים, רק כדי לטפח כישרונות שבסופו של דבר בוחרים לייצג התאחדות אחרת. השחקנים הולכים עם תחושת הלב שלהם. האוהדים מתחלקים לשניים: יש את אלו שבוכים על אובדן הכישרון העצום לנבחרת שלהם, ויש את אלו, ומדובר במספר גדל והולך, שמעדיפים נבחרת חלשה וטהורה יותר.
