עבור סרבים רבים, גנרל רטקו מלאדיץ' הוא גיבור מלחמה. דמות מיתולוגית כמו המלך לזר שנלחם נגד העות'מנים בקרב על קוסובו ב-1389. לזר נפל בשבי וראשו נערף, אבל הוא הפך לגיבור לאומי וקדוש מעונה. בעיני סרבים רבים, מלאדיץ' הוא הגנרל שהגיע כדי לנקום על ההפסד הזה.
בוסנים מוסלמים הם ילידי המקום. הם התאסלמו לפני שש מאות שנה וחיו בשלום במשך מאות שנים לצד הסרבים שהיגרו לשם. בקיץ 1992, מלאדיץ' הבוסני-סרבי, והכנופיות הלאומניות שלו הגיעו לכפרים של "הטורקים" כפי שהוא קרא להם, ולקח אותם תחת חסותו האישית. זמן קצר לאחר מכן הם הוצאו להורג, נאנסו או פתחו במנוסה, במה שהפך ביולי 1995 לטבח הראשון באירופה של אחרי המלחמה - טבח סרברניקה, שם נרצחו כ-8,300 מוסלמים.
יש קליפים זכורים שלו ושל מפקדיו מהטבח בו הם נשמעים אומרים לחיילים: "אל תאבדו אף ילד", ולאזרחים המקומיים: "אל תפחדו, אף אחד לא יפגע בכם". נערים וילדות שהתחבאו ביערות והאמינו להבטחות שיטפלו בהם לפי "אמנת ז'נווה", יצאו ממחבואם, ידיהם נקשרו מאחורי גבם והם נורו בעורפם. כדי להחביא את מעשיהם, הכוחות תחתיו כרו קברי המונים, ואז הוציאו משם את הגוויות וקברו אותן במקום אחר.
מלאדיץ', מפקד הכוח הסרבי בבוסניה (רפובליקה סרפסקה), פיקד כמובן גם על המצור על סרייבו שארך ארבע שנים והביא ליותר מ-11 אלף הרוגים. ילדים ומבוגרים, נשים וזקנות נורו למוות בלב ובראש על ידי צלפים, או שנגזרו לחתיכות על ידי ירי תותחים ב"משעול הצלפים", בדרכם לקנות משהו במכולת או לבקר קרובי משפחה. מלאדיץ' רצה לחסל את "הטורקים". הרעיון שלו עדיין חי ובועט בסרביה, בעיקר אצל האזרחים מהמעמד הנמוך.
מלאדיץ' מת בתאו בכלא של האו"ם בהאג בסוף חודש שעבר. הוא נעצר ב-2011 לאחר 16 שנות מנוסה (במהלכן הוא בילה שעות ארוכות בתא הכבוד של פרטיזן בלגרד), וב-2017 הוא נשפט למאסר עולם בעוון פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם (הערעור על עונשו נדחה ב-2021). הוא מעולם לא הביע חרטה על מעשיו, והוא איים על עדות במשפטו בתנועות שחיטה עם אצבע שהעביר מעבר לצווארו.
המחווה של אוהדי הכוכב
(צילום: AP Photo/Darko Vojinovic)
הפרידה מפושע המלחמה מלאדיץ' הצליחה לבנות גשר של דו קיום בין אוהדי פרטיזן לכוכב האדום. אין דבר יותר מאחד מאשר השנאה לאחר. לאחר דקת הדומיה אמר הכרוז "הלוואי ששמו ישתבח לנצח"
לאחר שמת, מטוס ממשלתי אסף את גופתו לבלגרד, שם הוא נקבר, בטקס צבאי מלא ומכובד, לצד בתו אנה. אנה, לפי רוב הגרסאות, סירבה לשתוק על מעשיו של אביה, וככל הנראה התאבדה בבלגרד ב-1994. המשפחה עדיין התעקשה שהם ייקברו אחד לצד השני. סרביה החליטה לתת לו כבוד לאומי למרות גינויים רבים ואפילו איומים כי הלוויה כזו תחבל בבקשת המדינה להצטרף לאיחוד האירופי. אלפים שהגיעו באוטובוסים מיוחדים מכל רחבי סרביה באו ללוות אותו לפני עשרה ימים בדרכו האחרונה. ארונו הוצב בכנסייה, והמבקרים, דמעות בעיניהם ועם דגלי סרביה בידיהם נישקו את הארון שנישא על ידי שישה קצינים במדים, והדליקו נרות לאורך מסלול הלוויה.
גיבורי היציעים
כמעט שאין דבר שהמחנות של פרטיזן בלגרד והכוכב האדום יכולים להסכים עליו. אבל בדרבי ביניהן בשישה בספטמבר הם הסכימו לשכוח הכל כדי לכבד באצטדיון המרקנה את מותו של "הקצב מסרייבו". אוהדי הכוכב האדום הניפו כרזה ענקית עם דמותו של מלאדיץ', אוהדי פרטיזן הצטרפו אליהם בקריאות ושאגות התמיכה והאהבה אליו, שחקני שתי הקבוצות נעמדו במרכז המגרש כדי לכבד את זכרו של פושע המלחמה.
עושים כבוד לפושע מלחמה
מסע בזמן: 13 במאי 1990, אצטדיון מקסימיר בזאגרב. כדי להגיע לשם צריך לעבור דרך זוועות סרברניקה, קוסובו, סרייבו, ורצח מאתיים האזרחים בעיר ווקובאר. אלפי בריונים מהאולטרס של הכוכב האדום (דלייה) התקוטטו עם אלפי הבריונים של האולטראס של דינמו זגרב (הבד בלו בויס), וגרמו לביטולו של המשחק. יש תמונה מאוד מפורסמת מהמשחק הזה שבה זבונימיר בובאן, בתגובה לתקיפה של אוהד, מעיף בעיטת קאראטה לשוטר היוגוסלבי רפיק אחמטוביץ', מוסלמי מבוסניה שמנחית בעוצמה באותו רגע את האלה שלו על הירך של בובאן.
בובאן בועט בשוטר היוגוסלבי
המשחק הזה נחשב בצורה סמלית לתחילת מלחמת העצמאות הקרואטית, ומלחמת האזרחים ביוגוסלביה. הבריונים הפכו לחיילים, הם לקחו את הקרבות שלהם מהאצטדיון לשדות הקרב. כאן הופך ז'לקו רזנטוביץ' מעבריין סרבי כבד לפושע מלחמה, פה הוא מגייס את החיילים למיליציות שלו, "הנמרים של ארקאן", והופך אותם לרוצחים שפועלים לאורך כל המלחמה.
ב-1998 הוצע המועדון הבלגרדי אוביליץ' לרזנטוביץ'. מדובר במועדון היחיד מלבד פרטיזן והכוכב האדום, שזכה באליפות סרביה מאז 1992-3. כדי לא לעצבן את ראשי אופ"א, רזנטוביץ' הפקיד את נשיאות המועדון בידי אשתו. הוא נורה למוות בבלגרד בשנת 2000 ומעולם לא הובא לדין בהאג. רטקו מלאדיץ' הובא למשפט ומת במאסר, אבל אוהדי הכוכב האדום ופרטיזן הזכירו לכולם את הקשר ההדוק בין בריונים שהופכים לחיילים ולרוצחים בשם הלאום ולכדורגל, והחליטו לכבד בטקס באצטדיון את זכרו של פושע המלחמה.
כרזות ביציעים לכבוד הקצב
מלאדיץ' ורזנטוביץ' אולי מתים, אבל המורשת, החזון והחלום שלהם עדיין חיים ובועטים, ועשרות אלפי אוהדי כדורגל בסרביה עדיין שרים להם שירי הערצה וגעגוע, פושעי מלחמה או לא. בעיניהם, המשימה עדיין לא הושלמה. קוסובו עדיין קורצת. בעיניהם, מלאדיץ' הוא גיבור.
ההיסטוריה תמיד חלק מההווה
"השם של רטקו מלאדיץ' צריך להתווסף לרשימה של הדמויות הכי מושחתות וברבריות בהיסטוריה", אמר עליו סרז' ברמרץ הבלגי, התובע הראשי בהאג, "לא מדובר בכתב אשמה נגד העם הסרבי. האשמה של מלאדיץ' היא שלו ושלו בלבד". אבל האם המילים הללו מחזיקות מעמד במבחן הזמן ולאור הטקסים שנערכו לכבודו של מלאדיץ' במולדתו, בכנסיות, במגרשי הכדורגל וברחובות על ידי ההמונים והרשויות?
מלאדיץ' נולד ב-1942, בכפר שהיה בשליטת האוסטשה, תנועה פשיסטית לאומנית קרואטית ששיתפה פעולה עם הנאצים. הוריו נלחמו כפרטיזנים תחת פיקודו של טיטו ואביו מת בקרבות מול כוחות האוסטשה ב-1945. מלאדיץ' למד בבית ספר צבאי ובאקדמיה של הצבא והוא נשבע כחייל וכמפקד תחת הלוגו הקומוניסטי של טיטו: "אחווה ואחדות". מלאדיץ' מעולם לא זיהה את עצמו כסרבי. בכל מסמך שמילא ציין כי הוא יוגוסלבי. בעיני עצמו הוא היה קצין מסור, שעמד על שבועתו להגן על יוגוסלביה ואזרחיה מפני כל אויב, פנימי או חיצוני, ושעבורו המטרה קידשה את כל האמצעים. העמדות הללו של מלאדיץ' הפכו אותו לגיבור לאומי.
תהלוכה לזכרו של מלדיץ' ברחובות סרביה
(צילום: Srdjan Stevanovic/Getty Images)
הדרבי האינסופי, מכונה הדרבי בין פרטיזן לכוכב האדום. הוא הולך אחורה עד ל-2013, וכמו נרות על עוגת יום הולדת, הוא מצוין בכל שנה באלימות, הרס, התפרעויות והתקוטטות בין שני מחנות האוהדים. הפרידה מפושע המלחמה מלאדיץ' הצליחה לבנות גשר של דו קיום ביניהם. אין דבר יותר מאחד מאשר השנאה לאחר, לאויב המשותף. לאחר דקת הדומיה אמר הכרוז "הלוואי ששמו ישתבח לנצח".
עוד לפני כן, במשחק חוץ נגד ויקטוריה פלזן בצ'כיה, קראו אוהדי הכוכב האדום שירי אהדה למלאדיץ', ותלו כרזות ויריעות בד שהודו לגנרל והבטיחו לו תהילת עולם. הכוכב האדום קידמה את התמונות הללו בערוצים הרשמיים שלה ברשתות החברתיות, והקבוצה נקנסה לאחר חקירה של אופ"א. בכוכב האדום בלגרד לא חשבו שמשהו לא בסדר או פסול בדפוס התנהגות של גילויי הערצה ואהדה כלפי פושע מלחמה שאחראי למותם של אלפים. להיפך, מועדון הכוכב האדום חשב שזה דפוס ששווה לקדם אותו.
וככה, משחק כדורגל ב-1990 שהתניע אורגיה של שנאה ואלימות, הפך למלחמה שלה היו שותפים רבים מהאולטרס מאותם יציעים. רבים מהם הפכו לרוצחים. מנהיגי האוהדים הפכו לפושעי מלחמה. התמונות מדברות בעד עצמן, מעניקות הקדמה למלחמה שתבוא: "זגרב היא סרבית" וקריאות להוצאה להורג של המנהיג הקרואטי פרניו טוג'מן מפי האוהדים של הכוכב האדום, "אם אתה שמח, תפיל סרבי לאדמה, אם אתה יותר שמח, תשחט אותו עם סכין, אם אתה הכי שמח תצעק שקרואטיה היא ארץ עצמאית", השיבו הקרואטים.
שנה לאחר מכן, בעיצומה של המלחמה, הכוכב האדום, שבשורותיה כיכבו רוברט פרוסינצ'קי, דז'אן סאביסביץ' וסינישה מיכאלוביץ', זכתה בגביע אירופה לאלופות. הכל רק תמונות מהעבר, אתה יכול להגיד לעצמך, היסטוריה. אבל בבלקן, במלחמות על הלאום והטריטוריה, ובמגרשי הכדורגל, כמו שהוכח במפעל ההנצחה לרוצח ההמונים רטקו מלאדיץ', ההיסטוריה היא תמיד חלק מההווה.
