ההורס
יעקבי חושב שהוא ברדיו
"הנה זה באאאאא!" נשמעת ברקע זעקה שמסוגלת לנפץ זכוכיות, בתשדיר הפרומו למשחקי ליגת האלופות. הגענו לשלבי הנוקאאוט, נותרנו עם הקבוצות והכוכבים הגדולים ביותר, ואפשר לחשוב שמותגים בסדר הגודל של באיירן, פ.ס.ז', ריאל מדריד וליברפול, ושמות כמו לבנדובסקי, מסי־ניימאר־אמבאפה, מודריץ' וסלאח, אינם מספיקים כדי לרתק צופים למסך, אלמלא הצרחות של נדב יעקבי ברקע.
יעקבי הוא לא רק אנציקלופדיה לכדורגל עולמי, אלא גם עיתונאי אמין וחרוץ. בזמן ששדרים שאינם יודעים עשירית ממנו מחפפים לפני המשחקים, הוא משנן ומתעדכן, שולט בכל פרט. אלה תכונות שהופכות אותו לפרשן מעולה באולפן, אבל כשדר יש לו בעיה שגורמת לו להרוס את חוויית הצפייה. וכגודל האירוע, כך עוצמת החורבן.
שדר טוב מעביר את המשחק ברוגע ובקלילות, וכשהדרמה בעיצומה אינו מרגיש צורך להעצים אותה בטונים היסטריים. צופי הכדורגל האנגלי שהתברכו בכפתור הצהוב בשלט, יכולים לחוש בהבדל בעיקר בהפסקות ובסיום המשחקים. אחרי שידור נעים וקצבי של השדר האנגלי, פתאום עוברים לצוות הקודחים מהאולפן בארץ, שממשיכים לקשקש. בלי קשר אם השחקנים על המגרש או בחדר ההלבשה.
בדור הנוכחי יש לנו עדיין רק שדר אחד כזה – יורם ארבל. נכון, הוא כבר רחוק משיאו, אבל יחסית ליורשיו הוא היחיד שעונה להגדרה: הקול השפוי. השידור קולח, מתובל בהומור, האוקטבות ערבות לאוזן, ויש אפילו רגעים של שקט. אצל יעקבי (ועמיחי שפיגלר) אין, ובכל פעם שהכדור מתקרב לרחבה, נשמעות סירנות עולות ויורדות.
לכן בדיוק, ה"ככה לא בונים חומה" וה"ה־ל־לו־יה" של ארבל, שנאמרו בנון־שלאנט, הפכו לקאלט. זו הסיבה שצווחות דוגמת "לא היה כדבר הזה!", גם אם ישמיעו אותן בעשרות פרומואים, לא יתפסו. בדיוק כמו זעקת ה"יש מדליה!" הממוחזרת של מירי נבו. רגעי שיא בספורט מדברים בעד עצמם, ואינם זקוקים למגאפונים אנושיים, שמתאמצים להיות חלק מההיסטוריה בטונים היסטריים.
"הווו, מה זה היה? מה זה היה? תיכף נראה בהילוך החוזר", הרעים יעקבי בקולו במשחק בין ליברפול לאינטר, למראה סתם תאקל במרכז המגרש. למרות שלא קרה שם כלום, ולכן גם לא היה הילוך חוזר. כדורים שנבעטים למסגרת גוררים ממנו "ווואאו", ושמו של הבועט ימשיך להדהד באוזנו של הצופה גם אחרי שהאירוע הסתיים בלא כלום. ברגעים המתים הוא ישקע בפרטים לא חשובים מן העבר, ויסביר ש"אם אינטר תודח היום, המשמעות של השער שכבשה תהיה קטנה ביותר". טוב לדעת.
ונסיים בעשרת הדיברות של שדרים ופרשנים: 1. אני לא הסיפור המרכזי; 2. כבד את צופיך ומאזיניך שבסך הכל רוצים ליהנות מכדורגל; 3. אל תנזוף בשחקנים (בטח כשהם מהטובים בעולם) ואל תלמד את גדולי המאמנים; 4. אל תתאמץ להרשים בדיבורים על שיטות משחק; 5. זכור מאיזו מעצמת כדורגל באת; 6. טלוויזיה זה לא רדיו; 7. אל תפציץ בסטטיסטיקות; 8. לא תמציא; 9. לא תחפור; 10. לא תצרח.
לא קשה לזהות ברשימה הנ"ל כמה מגדולי החוטאים. יעקבי, למרבה הצער, נופל בגדול בדיבר הראשון, השישי, ובעיקר התשיעי והעשירי. כשאלי גוטמן ושגיא כהן לצידו, התוצאה כבר מזכירה את שבירת לוחות הברית על־ידי משה רבנו.
הליצן
שגיא כהן בישל דייסה
ש. כהן, חרטטן וממציאן, היה זה שנשלח לנפח את השכל במשחק בין באיירן מינכן לרד בול זלצבורג, ולשיאו הגיע בדקה ה־23. אחרי שני פנדלים שבוצעו על רוברט לבנדובסקי ונוצלו על־ידו, הסתער החלוץ הפולני על שוער היריבה, הכדור ניתז מרגלו לקורה, ומהריבאונד הוא השלים שלושער: "סטטיסטית, שחקן שבעט לקורה הוא המבשל". צרח הפרשן. "לבנדובסקי עם שלושה שערים ושלושה בישולים"... ממש כמו הבדיחה על ההוא שמרים קרן ורץ לנגוח.
לפי ההגיון הזה, גם שחקן שמכדרר ובועט פנימה, מבשל למעשה לעצמו. ככה זה כשמבקר מסעדות הופך לפרשן בישולים בכדורגל. אפילו ממשחק בליגת האלופות אפשר לחטוף קלקול קיבה.
השכונה
אוחנה ממנה את בניון לנבחרת
אילו הידיעה הזו הייתה מתפרסמת בעוד שלושה שבועות, כלומר ב־1 באפריל, כולם בטח היו אומרים שזו מתיחה גרועה: ועדת האיתור של ההתאחדות המליצה למנות את יוסי בניון למנהל המקצועי של הנבחרת, שיבחר את המאמן הלאומי הבא.
יחד עם אוחנה ישבו בוועדה אלי "השריף" כהן, שכבר שנים אינו פעיל כמאמן, אבל שומר על קשר הדוק עם העסקונה, ויו"ר התאחדות הזגזוגים אורן חסון. כן, זה שאמר בחודש מארס אשתקד: "רצינו את בניון כמנהל הטכני אבל לא הגענו להבנות. אני רוצה שהמנהל הטכני יהיה עסוק רק בנבחרות הצעירות, בניון בחר במה שבחר. הוא רצה מעורבות גם בנבחרת הבוגרת, אני מכבד את זה, אבל זאת לא האסכולה שלי". שנה חלפה ומה נהיה מהאסכולה? חוכא ואטלולא.
אבל ה־סיפור הם אוחנה ובניון. צמד הטאלנטים שקיבל ים כסף ממשה חוגג ובנה קבוצה כושלת, שהודחה כבר בסיבוב המוקדמות הראשון של הליגה האירופית על־ידי טאוטה דורס הדורסנית מאלבניה. מעט אחר־כך פוטר רוני לוי, המאמן שבניון רצה, ובעקבותיו עזב גם המנהל המקצועי. על ההריסות שהותירו אדריכלי הכישלון, שילמו בהמשך מאמנים ושחקנים שהוחלפו כמו גרביים, ומי נשאר? הטפלון אוחנה.
עם היכנסו לתפקיד הג'נרל־מנג'ר הלאומי, חשוב להזכיר רגעים נבחרים מעברו של בניון כשחקן. כמו למשל התקרית עם אלי כהן – כן, ההוא מוועדת החלטור – במכבי חיפה. בהארכה של הדרבי בשמינית גמר הגביע החליט המאמן להחליפו, אך הילד המגודל סירב לצאת והגיב בתנועות ידיים נזעמות. כהן התקפל והשאירו במגרש, נקווה שלא כך התנהלה הפגישה עימו, לפני שהוועדה בחרה בו למנהל מקצועי.
או ההפסד 1:0 ללטביה במוקדמות מונדיאל 2010. במחצית השנייה, כשהמאמן דרור קשטן ועוזרו משה סיני החליטו להחליפו, בניון הגיב כפרחח, סירב להשלים עם ההחלטה, ואף פלט כמה קללות לכיוון סיני שישב על הספסל. "הכי קל זה לצאת ולברוח", הוא הסביר בסיום. "בסך הכל פניתי בשאלה למה יצאתי. בכדורגל יש עצבים ויש קללות". מורשת שבטח תושרש למוחלפים בעידן החדש.
כעבור שנתיים, תחת המאמן לואיס פרננדז, הוא הגיב בכעס על החלפתו במשחק ידידות מול חוף השנהב, סירב ללחוץ את ידו של המאמן ואף השליך את סרט הקפטן. ערן זהבי יסתדר איתו מצוין. ב־2017, כשהבין שלא ייכלל כנראה בהרכב בית"ר ירושלים למשחק חוץ בחיפה, הוא הודיע לאוחנה שאם ככה, הוא לא רוצה לנסוע למשחק, "בגלל הרגישות" עם האוהדים שם. אולי בגלל זה אוחנה בחר במודל החינוכי שביקש לחסוך כסף על דלק, למתווה הדרך.
מי יהיה מאמן הנבחרת? לפי הדרך שבה מתנהלים הדברים בהתאחדות של חסון – חבר מביא חבר – לא מן הנמנע שזה יהיה אהוב הקהל (של היריבות) רוני לוי, וכסקאוט הראשי יכהן הסוכן והרע הנאמן אבי נימני. בכל מקרה, חשוב שנזכור את התאריך שבו כל זה התחיל, 9.3.2022, כך שלמחרת יום האישה תוכל ההתאחדות לציין את יום הבושה.
המתערטל
כשעומר אצילי מעז לדבר
מכבי חיפה מתביישת ומתכחשת לנסיבות שבעטיין קלטה את עומר אצילי, ומתייחסת אליו כאילו הוא הקטין מהפרשה. היא בטח לא סומכת על תבונתו או על כושר הביטוי שלו, ולכן מקפידה להרחיקו מהתקשורת. בשבת האחרונה, כולם הבינו שיש לה סיבות טובות.
לפני משחקי הבית נוהג נציג המועדון לראיין שחקן עבר במערכת הכריזה, כדי להכניס את הקהל לאווירה. מול נוף הגליל אצילי הפצוע ישב ביציע, וראו זה פלא – הוא אפילו התראיין. אצל הכרוז. מכיוון שהמשחק נערך בשעה 15.00, באצטדיון נכחו המון תלמידים ותלמידות, וזו הייתה הזדמנות מצוינת להעביר להם ולהוריהם מסר חשוב בנושא: כוכבים גדולים ומעריצות קטינות. לא בבית ספרו של יעקב שחר.
והנה, למרות שהשאלות נועדו ליחסי ציבור, אצילי חשף את עולמו האסוציאטיבי ואמר: "אני רואה את האווירה, ובא לי להתפשט ולעלות על הדשא". מזל שהפעם הוא התאפק.
מילה זו מילה
"25 משחקים הפועל ירושלים הבקיעה שבע עשרה גולים. זה 0.7 אחוז למשחק"
הסטטיסטיקאי העילג איל ברקוביץ' לא דופק חשבון למתמטיקה
