שוב חזר ונשנה השבוע מראה מרהיב, מרגש ומלבב: פדויי שבי, אוהדיהם של קבוצות כדורגל, מבקשים מטייסי המסוקים שהטיסו אותם אל בתי החולים, שסומנו מבעוד מועד כיעד לקליטתם עם שובם, לחוג פעמיים מעל האצטדיון של קבוצתם האהובה והנערצת.
ראיתי במילוי בקשה אנושית וטבעית זו ביטוי מוחשי למקומו של הספורט בנפש האדם. ראיתי בטיסה אות וסימן לחשיבות חידוש הקשר עם המציאות שממנה נעקרו באופן שאין אכזרי ממנו – סימן ראשון של שיבה לשגרה, המשכיות במקום שבו נקטעה.
אור הלב נצץ מעיניהם של המשוחררים. כמה ענוגות היו הדקות שבהן ריחפו המסוקים מעל כרי הדשא המטופחים. נוכחנו לדעת עד כמה עמוקה ומושרשת אהדתם של חלק מהמשוחררים למועדונים שעמם הם מזוהים, ואת מדי קבוצותיהם לבשו עוד טרם נחיתתם בבית החולים. "הנה אנחנו באים – השדים הכחולים, הצהובים, האדומים".
הספורט מאחה פצעים. הספורט מאחד. במיטבו, במילואו, בעילויו – הספורט הוא הביטוי התמציתי, הטהור והמזוקק של ריפוי בעיסוק, והוא מאפשר כמעט רפואה שלמה.
העיסוק הוא באהדה שאין לה גבולות ואין לה מעצורים. אין לה מועדים ייעודיים, תחומים ומוגבלים בזמן, היא פועלת 24/7, כמו אהבה. כמו נצח.
אחד הרופאים המיומנים בזיהוי תגובות של שבים מהשבי אמר הערה גורפת: על פניו (ומן הסתם גם ואולי בעיקר על פניהם) מצבם הקוגניטיבי של רובם ככולם טוב.
לי לא היה ספק: מי מהם שלבשו את חולצות הקבוצה שהם "מוכנים למות למענה" המחישו לי באופן חזותי מובהק כי הם במצב קוגניטיבי ורגשי מצוין. מעולה.
אולי בעודם שרויים בתהום המנהרות המעופשות והטחובות, באפלולית השטנית והמתוכננת, ראו בעיני רוחם את עצמם לבושים במדי הקבוצה האהובה, נכנסים כניסה רשמית ומתוקשרת – לרעם מחיאות כפיים מחרישות אוזניים – אל האצטדיון שבו ייערך עוד מעט המשחק.
בעוד הכרוז כורז את שמותיהם, וכל עשרות אלפי הצופים עומדים, מריעים, מזילים דמעה.
לפעמים חלומות מתגשמים. ברוכים הבאים, יקירינו.
לחופש נולדתם ונועדתם, כמו גם לאהדת הקבוצה, שתמשיכו, כצפוי וכמשוער, ללכת עמה באש ובמים.
עד הסוף.
עד ההתחלה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
