מלחמת "שאגת הארי" מכבידה על המדינה כולה בשבועות האחרונים, ועדיין, תושבי הצפון חיים במציאות קשה במיוחד בגלל האש הבלתי פוסקת מחיזבאללה. "הכטב"מים והטילים עוברים לנו מעל הראש, היה פיגוע סמוך ליישוב שלי, מושב מנות בגליל המערבי. הרבה מהכוחות שלנו נמצאים כאן. זה לא כיף אבל אנחנו נעבור את זה. לא עברנו מירושלים, העיר שאני מטורף עליה, כדי לעזוב. ייהוד הגליל תמיד נמצא אצלי בראש", אומר אבי כהן – הירושלמי, איך לא - בין אזעקה לאזעקה.
כהן, קפטן נבחרת ישראל בכדורגל לשעבר (32 הופעות וחמישה שערים), שכיכב בבית"ר ירושלים ובמכבי ת"א, כבר בן 63, אב ל-6 ילדים וסבא ל-4 נכדות ונכדים: "הבכורה בת 37, וחברים ששומעים אומרים לי בחיוך: 'הרי אתה עוד לא בן 37". כיום הוא עוסק באירוח. "להבדיל מצימרים, שהם אחד העיסוקים הפופולריים כאן, אנחנו משכירים סוויטות. יש מקום ל-22 אנשים, שמתמלאות במיוחד בקיץ", מסביר כהן. "זהו סוג של תיירות שבו האורחים שוכרים חדרים בלי שירותי אוכל. או שהם מכינים ארוחות במטבחים הנמצאים בכל חדר, או שיוצאים למסעדה. כבר מזמן, אחרי תקופת הכדורגל, רצינו למצוא את המקום המתאים לנו, עם רוגע ונוף יפהפה. יש לנו חברים בגליל, והם שיכנעו את אשתי איריס ואותי שכאן המקום ליהנות בו וגם להסתדר בעסקים".
זה לא שהוא בגד בעיר הולדתו. "ירושלים יש רק אחת בכל העולם ואין לה מתחרות", הוא מצהיר. "תמיד אהיה ירושלמי, לא רק בכינוי. אנחנו נהנים משני העולמות: קופצים לירושלים להתארח וחיים באזור מדהים בגליל. מה יכול להיות טוב מזה? השילוב המושלם".
בימים אלה זה לא פשוט.
"עכשיו המלחמה התקרבה אלינו, למושב עם 600 תושבים, אבל אנחנו נמשיך כאן. אנחנו גרים חמישה קילומטרים מהגבול, חיזבאללה יושב על הראש שלנו מאז שהגענו ב-2019, אבל אף פעם לא חשבנו לעזוב. יש כאן שילוב של אהבת הארץ עם אזור פסטורלי ויפהפה בימים טובים, ורוב הימים הם כאלה".
סקורר מעמדת המגן הימני
כהן הגיע לגליל עם ניסיון של חיים ליד קו הגבול. הוא גדל בשכונת מוסררה בירושלים, מול שער שכם, ונולד עוד לפני שחרור הבירה. הוא אחד משישה אחים ואחיות, כולם אוהדי בית"ר. "שכונת מוסררה סיפקה חצי הרכב לבית"ר ירושלים של אז", הוא נזכר, "יצחק ג'אנו, יוסי חכם, אלי מיאלי, משה בן-ארוש ואני".
הוא היה שחקן ייחודי מהסוג שכמעט לא נראה לפניו, וגם אחריו קשה למצוא – סקורר מעמדת המגן הימני. עד כמה הוא היה כובש מצטיין? בעונת 1991/92, שבה מכבי ת"א החזירה לעצמה את האליפות אחרי 13 שנה, כהן היה מלך השערים שלה וסגן מלך השערים של הליגה כולה. ממה ששמעתם. הוא הקדים עם 17(!) שערים את אבי נימני (15), אלי דריקס (14) ואיציק זוהר (13), כולם תותחנים למהדרין, והיה סגנו של אלון מזרחי מבני יהודה (20). "ואל תשכח שבעונה הזו עוד החמצתי את שלושת המשחקים האחרונים בגלל פציעה", הוא מזכיר. "אני לא מאמין שמישהו ישבור את השיא שלי. ביקשתי מחברים שלי לבדוק באינטרנט, והם גילו שאף פעם, בכל העולם, לא היה מגן שסיים כמלך שערים בקבוצה שזכתה באליפות, ועוד שהגיע למקום השני בטבלת המבקיעים של הליגה כולה. אני מקווה שהם לא טעו. בכל מקרה, הנתון הזה הזוי. הזייה שנותנת טעם לחיים".
יכולת ההבקעה הייתה משהו שטיפח בגיל צעיר יותר. "דוד דוידוף, שאחר כך אימן את הבוגרים לתקופה קצרה, קלט אותי בנוער, שם הייתי אחד מהמבקיעים המובילים בארץ. עליתי לבוגרים שלושה חודשים אחרי שהגעתי לנוער, עם בן-ארוש, סמי מלכה וגם אלי אוחנה. המאמן היה נסים בכר, ואני זוכר שהוא שלף אותי ונתן לי 90 דקות במשחק בכפר-סבא.
"ההתחלה בבוגרים לוותה בפציעה קשה ברצועת הברך. עברתי ניתוחים, אבל התנחמתי בכך שהייתי מספיק צעיר כדי שיישאר לי זמן לחזור. כשחזרתי, זה היה לתקופה קצרה במכבי שעריים, וגם שם סבלתי מפציעות. ואז בית"ר ירושלים החליטה שהגיע הזמן לזכות באליפות. אסור לשכוח שבקבוצה שיחקו אורי מלמיליאן ווחנה, ששחקן ברמה שלהם קם לכל קבוצה פעם ב-30 שנה. מלמיליאן אחראי למהפך בבית"ר. לפניו היא הייתה ידועה כלוחמת ונלהבת, בזמנו ואחריו היא קבוצה טכנית לעילא ולעילא".
רק שהפנטזיה הכאיבה מאוד בעונה ההיא, 1983/84, אותה כהן מגדיר כך כמסויטת ביותר בכדורגל הישראלי – לפחות עבורו ועבור המועדון. בית"ר, בהדרכת דוביד שוייצר ז"ל, פתחה פער של 13 נקודות ממכבי חיפה שדלקה אחריה, נתנה הצגות ואף אחד לא חלם שתהיה אלופה אחרת, כולל הירוקים – עד שהגיע משבר פתאומי. כהן: "קשה להבין מה קרה שם. שוב נעדרתי בזמנים המכריעים ואיתי נפצעו עוד שחקנים. זו לא הייתה סיבה מוצדקת, אבל השחקנים התחילו לאבד את הביטחון. מה שעשו קודם בהצלחה, התחילו לעשות הפוך. למרות הכל, היינו בטוחים שהיתרון יספיק. השחקנים היו זחוחים. היו בהרגשה שהפעם עושים את זה".
לבסוף, כידוע, זו הייתה חיפה שזכתה באליפות הראשונה בתולדותיה. כהן: "פתאום התחילו החריקות והעניינים יצאו מכלל שליטה. שום דבר לא הסתדר. אנחנו והאוהדים היינו בהלם. הקהל הפסיק להאמין בנו אחרי העונה ההיא וראה שחורות לעתיד הקבוצה. הם היו בטוחים שאחרי איבוד 13 נקודות יתרון, בית"ר לא תזכה אף פעם באליפות. אנחנו לעומת זאת, עם כל האכזבה, היינו רגועים יחסית כי ידענו שמדובר בקבוצה צעירה שעוד לא אמרה את המילה האחרונה. התנחמנו, אם אפשר לכנות זאת ככה, כשניצחנו בגמר הגביע את מכבי חיפה משער של אלי אוחנה בדקה ה-85".
ואז הגיעה עונת 1986/7 עם דרור קשטן, והאליפות הראשונה לבית"ר: "הפעם הפקנו לקחים. הבקעתי ארבעה שערים כמגן, אחד מהם במספרת מול מכבי נתניה. זה היה אחד הדורות המצוינים של קבוצה כלשהי בארץ".
ב-1988/89 החלק של כהן בזכייה בגביע היה גדול. "היינו בפיגור נגד מכבי חיפה בגמר, והעלו אותי להתקפה, זה היה מהלך מתבקש. בישלתי את השער הראשון, והבקעתי עוד צמד. בעטתי גם את הפנדל הראשון בדרך לניצחון. מלמיליאן היה הקפטן ושיחק בפעם האחרונה בבית"ר לפני המעבר למכבי ת"א. הוא הניף את הגביע, ונתן לי אותו אחר כך. נהג האוטובוס הוריד אותי בכניסה לירושלים, האחים שלי חיכו לי במכונית ונסענו עם הגביע לבית שלי כדי שאעניק אותו לאבא שלי, דוד ז"ל, שהיה כבר חולה. ההתרגשות של כולנו הייתה עצומה".
עוד לא סיפרת איך קרה המעבר מההתקפה להגנה.
"מאז שאליהו עופר ז"ל (אימן את בית"ר בין 1981 ל-1983, א.פ) שינה לי את התפקיד מחלוץ למגן, כל המאמנים הבאים עשו אותו דבר. אבל כבר הייתי רגיל לעלות למעלה בזכות הכושר הגופני שלי. למעשה, אני הייתי אמור לשמור על הקיצוניים של היריב, ובסוף הם קיבלו הוראות לשמור עליי. הרגשתי את זה במשחקים, ואפילו שמעתי שחקנים מדברים על זה. אפילו רוני רוזנטל שמר עליי כשהייתי מגן, אתה מבין את זה?"
עד 1992 ובהמשך הקריירה, לא הבקעת יותר משישה שערים לעונה.
"יש דברים שקשה להסביר, והם פשוט קרו. באותה עונת אליפות במכבי ת"א הכל הלך לי בצורה מטורפת. הדבר שהכי אהבתי היה לראות את הרשת זזה, זה היה הריגוש. ההנאה הייתה גם בפעולות בהגנה, אבל אין כמו להבקיע. אם אתה שואל שחקן מהי ההעדפה שלו, להבקיע או לבשל, ברור שזה להבקיע, למרות שאהבתי גם לבשל. גם בנבחרת הבקעתי חמישה שערים והסתדרתי כמגן".
עם כולם?
"לא, הכי קשה היה לשחק מול רומאריו מברזיל. הוא אמנם לא שיחק כקיצוני, וגם אחרים ממרכז ההגנה היו אמורים להתמודד איתו, אבל הוא עדיין הבקיע נגדו שלושה שערים. הוא היה טיפוס של חלוץ צמרת ברזילאי: מהיר, חד, טכני ברמה הגבוהה ביותר".
"כמה אוהדים שרואים בי בטעות בוגד"
לאורך כל הדרך, כהן נאלץ לעשות פשרות שמקורן ברקע הדתי שלו. "כשהייתי שחקן, כל סוף השבוע שלי היה שייך לקריירה", הוא מספר. "עכשיו אני שומר שבת ולא מדליק טלוויזיה עד מוצ"ש. למזלי, רוב המשחקים מתקיימים באמצע השבוע, כך שאנחנו לא מפסידים הרבה. כמובן שאני עדיין אוהד בית"ר ירושלים, למרות שישנם כמה אוהדים שרואים בי בטעות בוגד בגלל שעברתי בגיל 27 למכבי ת"א. בסך הכל רציתי להתבסס בחיים, ולבית"ר לא הייתה יכולת לענות בחיוב לבקשות שלי. כמובן שיש לי הרבה חיבה למכבי ת"א, ולשמחתי התחבר לי שם בצד המקצועי".
אתה עוד זוכר בבירור את כל השערים שלך?
"לא את כולם, אבל את רובם. היה גול לחיבורים ממרחק בגמר נגד מכבי חיפה, מול ויקטור צ'אנוב הגדול, וגם השער הראשון שהשפיע כל עונת האליפות המסחררת ב-1992, בדרבי מול הפועל ת"א, למרות שהיה חצי עצמי. בכלל, בחמשת המחזורים הראשונים ספגנו 13 שערים ואפילו חשבו לשלוח את אלכסנדר אובארוב הביתה. מאחר שמאוד האמנתי בו, ראיתי שיש פה שוער איכותי שאסור להפסיד, כל הזמן נתתי לו את התמיכה, ומאז האותו דרבי הוא נתן אולי את הקריירה הכי גדולה של שוער בארץ".
שיחקת בימים המוקדמים של יציאת הכוכבים לאירופה, ולא היית חלק מהם.
"פעם היה דיבור של רון אטקינסון שאימן את מנצ'סטר יונייטד וסימן אותי. מאוד רציתי, אבל זו הייתה תקופה שלא אהבו לשחרר בה שחקני בית. בגלל הגישה הזו נשארתי בבית"ר, וחבל מאוד שלא התנסיתי בחו"ל".
ועדיין, בנבחרת קיבלת המון כבוד עם סרט הקפטן.
"ש.ג, שניאור וגרונדמן, נתנו לי את הסרט בפעם הראשונה, ובפעם השנייה זה היה אצל שלמה שרף. זה לא החזיק, אני לא יודע מה היה לו נגדי. בנבחרת העריכו שהוא פשוט רצה שניר קלינגר יהיה הקפטן. בסוף, בפגישה מיוחדת בהתאחדות עם המנהל אברמל'ה בנדורי ז"ל, הוא שיחרר אותי".
הליגה השתנתה. בזמנו, עוד שיחקתם באצטדיון המיוזע בר"ג, והיום משחקים באצטדיוני בוטיק מצוחצחים.
"אני מאוד מתגעגע לאצטדיון ר"ג. הייתה אווירה מדהימה עם קהל שיכול היה להגיע עד 55 אלף צופים. הנאים של היום זה נחמד, אבל חסר הריגוש של האצטדיון אז. זה כמו וומבלי אצל האנגלים. אני מקווה שלא יהרסו אותו לטובת פינוי-בינוי, כי יש לו חלק עצום בהיסטוריה של הכדורגל כאן".
פורסם לראשונה: 16:05, 20.03.26
