שנת תשפ"ו הסתיימה לה, ולמרות העובדה שהקבוצות והנבחרות הישראליות בענפים השונים עדיין נאלצות לארח את משחקיהן בתחרויות הבינלאומיות, ולמרות לא מעט שנאה שהספורטאים שלנו נאלצים להתמודד איתה בחו"ל, היו גם לא מעט רגעים גדולים בספורט הכחול-לבן. שלושה כותבים התכנסו כדי לכתוב על הישג השיא של השנה החולפת - מסכימים איתם?
לא רק עתודה, גם עתיד // רענן וייס
מדליית כסף לנשות העתודה ביורובאסקט
יש הישגים שנמדדים בצבע המדליה, ויש כאלה שנמדדים במה שהם משאירים אחריהם. מדליית הכסף של נבחרת העתודה לנשים באליפות אירופה עד גיל 20 בקיץ האחרון שייכת ללא ספק לסוג השני. המסע המופלא בליטא סיפק בעיקר הצהרה: לכדורסל הנשים הישראלי יש דור צעיר, מוכשר ובעיקר רעב, שמסוגל להסתכל לכל אריות היבשת בגובה העיניים.
הרבה מעבר למדליה. שחקניות נבחרת העתודה חוגגות
(צילום: FIBA PHOTOS)
מצד אחד מדובר בהישג סנסציוני: רק ב־2022 חזרה נבחרת העתודה לדרג א' לראשונה אחרי היעדרות של עשור וחצי. בסך הכל הייתה הנבחרת רק שש פעמים בדרג א', והיא כמובן מעולם לא עברה את רבע הגמר ביורובאסקט; מצד שני, המדליה הזו היא שיאו של תהליך, של בנייה נכונה שנמשכת כבר שנים בכדורסל הנשים הישראלי. שנתיים קודם לכן הגיעו גל רביב וחברותיה עם נבחרת הנערות עד חצי גמר אליפות אירופה והעפילו לאליפות העולם. גם נבחרת הנשים הבוגרת רשמה שני קמפיינים מושלמים במוקדמות היורובאסקט בשני הקיצים האחרונים.
רביב סיימה כמלכת הסלים, האסיסטים והמדד של הטורניר, כולל הופעת ענק של 37 נקודות מול פולין ברבע הגמר, ואין סקאוט אחד ב־WNBA שלא סימן אותה בפנקס. אז נכון, זה נגמר עם הפסד לצרפת המפחידה בגמר, אבל מדליית הכסף הבריקה בדיוק כמו זהב.
מהגדולים בעולם אי פעם // אליסף דעואל
ארטיום דולגופיאט אלוף אירופה בפעם השלישית
אל המדליות של ארטיום דולגופיאט, הסלע הכי יציב בספורט הישראלי, אנחנו כבר מזמן מתייחסים כאל מובן מאליו. הפודיום הוא האקסיומה. כל תוצאה אחרת היא תקלה, סטיית תקן.
רק שבפועל לנגד עינינו הולך ומתעצב לו אירוע היסטורי שהוא הכול חוץ ממובן מאליו. בסגנונו הצנוע דולגופיאט הולך ומתבסס כאחד ממתעמלי הקרקע הגדולים בהיסטוריה - לא בישראל, בעולם! - ואחרי אולימפיאדת לוס־אנג'לס, אולי אפילו יתפוס את משבצת הגדול מכולם.
מתבסס כאחד ממתעמלי הקרקע הגדולים בהיסטוריה - לא בישראל, בעולם! דולגופיאט
(צילום: Denis Vakhrushev, באדיבות איגוד ההתעמלות)
המתעמל הרומני מריאן דרגולסקו הוכתר ארבע פעמים לאלוף העולם בתרגיל הקרקע, אבל מעולם לא זכה בזהב האולימפי. דולגופיאט זכה. ניקולאי אנדריאנוב הרוסי היה פעמיים אלוף אולימפי בקרקע, אבל מעולם לא זכה באליפות העולם במכשיר הזה. דולגופיאט זכה.
היו בישראל כבר ספורטאים מעולים, אבל עוד לא היה לנו ספורטאי עם קייס חזק לתואר ה־GOAT. לפחות על פי הרקורד היבש, מדליית זהב אולימפית נוספת בעוד שנתיים תהפוך את דולגופיאט למועמד ראוי לטייטל המחייב – מתעמל הקרקע הטוב ביותר אי פעם.
דולגופיאט אמנם החמיץ מטעמים פוליטיים את אליפות העולם האחרונה באינדונזיה, אבל הזכייה באליפות אירופה לפני חודש סיפקה עבור כולם את ההוכחה שמבחינתו דבר לא השתנה. במקום להנהן באדישות מול ההישגים שלו ככאלו שהתרגלו לטוב, מוטב שנרים לרגע את עינינו ונישיר מבט אל היסטוריה שנכתבת לנגד עינינו, בענווה ובשקט.
אירוע שהתפוצץ ממשמעות // יאיר קטן
ההופעה של דני אבדיה באולסטאר
בין הפציעות וסבכי יצירת שלוש קבוצות שוות באולסטאר, ב־NBA שברו את הראש בפברואר, והחליטו שבשביל ליישר את החלוקה, קארל־אנתוני טאונס יעבור מאחת משתי הנבחרות האמריקאיות לנבחרת שאר העולם. הוא אמריקאי ממוצא דומיניקני, ובשבילו זה לא באמת היה חשוב. איזה דגל שייצא, אני מרוצה.
דני אבדיה מטביע באולסטאר
(Jae C. Hong, AP)
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
זה ההבדל בין ההשתתפות של אבדיה לבחירה באחרים. שחקנים רבים שמחים להיות חלק מהמעמד בשביל נקודת הציון המרגשת בקריירה, ההרגשה שהם חלק מחבורת העילית של הענף, אבל זה רק שלהם. כשאבדיה שיחק באולסטאר, האירוע התפוצץ ממשמעויות: הוא היה נציג של מדינה שלמה, של עם גדול, ששוחה באוקיינוס דמעות של אוהדים ונלחם בחרב דמיונית בשנאה אכזרית בעוצמתה כלפי ישראל והיהודים. הוא עשה את זה באלגנטיות, ידע בגיל 25 איך להתמודד עם העומס הרגשי והצורך להפוך במידה רבה לפנים של המלחמה באנטישמיות.
די עם הפאתוס, עוד רגע תוכלו לטבול תפוח בטקסט הזה. אם מנקים את כל מה שמסביב, מדובר פשוט בהישג ספורטיבי פנומנלי. אבדיה מצא את עצמו בצדק בין 24 שחקני הכדורסל הטובים בעולם, בתקופה חסרת תקדים מבחינת עומק והיקף הכישרון בליגה. הוא דוגמה לספורטאי־על שמשתפר מדי שנה, כזה ששיחק בשתי קבוצות גרועות, ואחרי שבראשונה לא רצו שיעזור בשיפור, לקח את השנייה משום מקום לפלייאוף.
