הדקה 63 – חילוף. מתיאס נוהאל מוחלף נגד באר שבע. הוא יוצא מהמגרש ואני יושב בבית ואומר לעצמי: למה הוא? הוא פתח טוב את המחצית השנייה, עשה כמה מהלכים טכניים טובים וגם יפים, ואין מישהו בסגל עם הסגנון שלו. ואני חורץ גורלות, אומר בלבי: המשחק הלך.
3 דקות לסוף המשחק. ג'ון דיברתולומיאו מוחלף נגד הפועל ירושלים בחצי גמר גביע ווינר. הוא יורד מהמגרש ואני חושב לעצמי: למה הוא? הוא לוהט, חזרו איתו מפיגור לאחד הפרש – בלעדיו זה לא יעבוד. שוב אני חורץ גורלות בליבי: המשחק הלך.
הסוף ידוע בשני המקרים, ואז אני בודק את עצמי. במקום לשפוט מאמנים ושחקנים, אני יושב בבית בדופק נמוך, ארוחת ערב או פיצוחים ושתייה, ומנתח, מבקר ושופט כאילו אני מערכת VAR.
בודק את עצמי שוב, נותן לעצמי "צ'אלנג': הרי מאמנים הם בני אדם, אנושיים, והם באמצע שיא האקשן ודופק גבוה. מותר להם לטעות, לפספס, לנסות. אחרת מה?
נופל לי האסימון: להיות פרפקציוניסט זה סבל גדול. לבקר כל משחק ולחלק ציונים – זה סבל אפילו גדול יותר.
סבבה, תוצאת המשחק, אבל אני אוהב את הספורט נטו. חלאס עם לחלק ציונים. הם שם על הקו, קצת ריספקט. ואני פה על הספה, מסתלבט. שב, תיהנה.
וסבבה שאני אוהד קבוצה ודורש ניצחונות כמו הורה שלא מרפה, אבל גם אני לא תמיד בשיאי – בעבודה, עם יחסים ובכבישים.
ואולי גם הטור הזה לא בשיאו, אבל מה זה משנה? העיקר לנסות ולעשות את מה שאתה אוהב, ועל הדרך להיות אנושי.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
