האם בית"ר ירושלים היא קבוצה של ירדן שועה או של עומר אצילי, והאם זה בכלל משנה? בטוח שאתמול, מול מכבי חיפה, זה לא שינה, כי שאלה לא הייתה. השפעת שהובילה להוצאתם מהסגל של עדי יונה וגרגורי מורוזוב הותירה גם את שועה על הספסל, והציבה על אצילי אחריות כמעט בלעדית להכרעת המשחק שניצחון בו יצמק את הפער מהפועל באר־שבע לשתי נקודות בלבד.
אצילי שבשמונת המחזורים האחרונים כבש שער אחד בלבד; שבשלושת המחזורים האחרונים הוחלף לפני הדקה ה־65 או בכלל לא עלה בהרכב; בביתה של היריבה שהוא זכה עמה בשלוש אליפויות ודפק לה ברז היסטורי, לא פחות. מאז חזר לבית"ר, אצילי לא היה צריך להיות כל כך טוב בתזמון כל כך חשוב. אצילי אולי לא הבטיח כלום, אבל הוא בטוח לא קיים דבר. הוא היה צריך להיות מוחלף יותר מכל המשחקים בהם הוחלף, אבל הוא נשאר על המגרש. לא בגללו, אלא בגלל שועה. אפשר להתווכח אם בית"ר יכולה בלי אצילי, אבל לא אם היא יכולה בלי אצילי ובלי שועה.
בדקה ה־65, אחרי יותר משעה בלי בעיטה למסגרת, עלה שועה ל"משחק השפעת" שלו, גרסת הלבנט לגמר ה־NBA של מייקל ג'ורדן. מה כבר יכול להיות קשה בשביל שחקן שבמחזור הקודם מול סכנין מסר שמונה מסירות מפתח? כדורגל זה קלי־קלות בשביל שועה. הנסיבות הוויראליות של המשחק הזה הציעו לו דרגת קושי ומקדם פאתוס שהם בדרך כלל לא־אפשריים עבור שחקן ברמתו. שועה לא נגע הרבה בכדור, אבל זו בדיוק הגדולה שלו – הוא מסוגל ליצוק לנגיעה אחת יותר תוכן ממה ששחקנים אחרים מצליחים לעשות בעשר נגיעות. המסירה הקטנה שלו לירין לוי ביטלה שני שחקנים ואפשרה התקפה נדירה של בית"ר שסופה בהכשלה על אצילי ופנדל מדויק של האחרון. שועה לא הוכשל ברחבה, הוא לא בעט את הפנדל, אבל השער היה כולו שלו. אם הוא לא שם, אצילי לא מבקיע עד שבוע הבא.
מי שבית"ר יכולה רק להצטער על כך שהלוקר שלו לא סמוך לאלו של יונה ומורוזוב זה מיגל סילבה, שוער שיש לו הוראת קבע לגול במשחק. הוא אשם בגול בדרבי, והוא אשם בגול שבית"ר חטפה מסכנין, והוא היה יכול וצריך להגיב טוב יותר לבעיטה של קנג'י גורה. מי שתהה מה סילבה עדיין עושה שם, קיבל את התשובה בשני המחזורים האחרונים. הוא שם כדי להעצים את הסיפור. אם לא סילבה, אין שער ניצחון בדקה ה־94 מול סכנין. ואם לא סילבה, אין את שער הניצחון של זיו בן שימול בדקה ה־96 מול מכבי חיפה.
הדרך של בית"ר חזרה לצמרת של הכדורגל הישראלי היא אופרת סבון, חיידקים ושערים, שבה לא רק המחלות מדבקות, אלא גם הניצחונות. בשבוע הבא היא פוגשת את הפועל ת"א, קבוצה שכבר ניצחה אותה בזכות שני שערים מהדקה ה־90 ואילך. איך מתעלים על זה? תשאירו את זה לבית"ר.
הדברים שלאזטיץ' מבין לאט
יש דברים שז'רקו לאזטיץ' מבין לאט. למשל, מהי רביעיית ההגנה הטובה ביותר שאפשר להרכיב מהסגל של מכבי ת"א. נדרשו לו 15 מחזורים, אבל בסוף כל החלקים של הפאזל הסתדרו לו בראש – נועם בן־הרוש בימין, רוי רביבו בשמאל, עלי קמארה וטייריס אסאנטה באמצע.
הבעיה היחידה היא שבשביל רביעיית הגנה אידיאלית דרושים, ובכן, ארבעה, וזה פחות הסתדר עם הרצונות של קמארה. היו לו תוכניות ליום ראשון בשמונה בערב – הופעה? מסיבה? ערב רומנטי עם האישה? – אבל קבעו למכבי משחק אז לא הייתה לו ברירה אלא להגיע.
קמארה לא יכול היה למנוע מהמאמן להרכיב אותו, אבל הוא בהחלט יכול היה לגרום לשופט להרחיק אותו. לאורך המחצית הראשונה התאמץ לעשות כל שביכולתו כדי שהערב שלו יסתיים מוקדם מכפי שאמור היה. אם אביב קליין היה משתף פעולה ומבין את הרמזים – לעתים עדינים, לפעמים בוטים – של קמארה, הוא היה בחוץ כבר בדקה ה־20. בגלל שקליין קולט לאט, קמארה החזיק עד לדקה ה־45. קמארה שיחק כמי שמעדיף להיות בכל מקום, רק לא על המגרש הזה, בזמן הזה. האחרון שלא רצה להיות במכבי בלהיטות דומה שוכנע על־ידי מיץ' גולדהאר להישאר.
שני אנשים באו בטענות לקמארה ושאלו מה לעזאזל הוא עושה. הראשון הוא לאזטיץ', השני יוסי אבוקסיס. אם הייתה לו אפשרות לערער על ההרחקה, הוא היה עושה את זה. זה לא בשבילו, יתרון מספרי. הוא העביר קרוב למחצית עם שלושה בלמים משל דור פרץ, החלוץ של מכבי ת"א במערך המאולתר שלאחר ההרחקה, זה ארלינג הולאנד. בדקה ה־82 הוא אמר "על החיים ועל המוות", קרא פרק תהילים, ועבר לקו 4. זה לא בשבילו, המתח הזה. למחרת לא הגיע לאימון. הוא זקוק לחופשה.
גם בנבחרת זמביה מכירים את טבריה
האוטובוס שלקח את שחקני נבחרת זמביה ממתחם האימונים בחזרה למלון בקזבלנקה הזדחל לאיטו לעבר מבואת הכניסה, וכשנפתחו הדלתות היה קינגס קאנגווה הראשון לצאת ממנו, רוחו טובה עליו והוא מחויך כהרגלו. באותו הזמן שיחקה הפועל באר־שבע מול עירוני טבריה, אבל קאנגווה לא היה לחוץ במיוחד, וזאת למרות שהתוצאה בהפסקה, הפעם האחרונה שבדק, הייתה 0:0.
"כמה טבריינים צריך כדי להחליף נורת חשמל אחת?", שאל את חברו לקישור, בנסון סקאלה שמשחק בצ'כיה, וזה לא הבין מה הוא רוצה ממנו. "כמה? טבריינים?", מילמל. "חמישה", ענה קאנגווה, שראה "אבא גנוב", וציחקק לעצמו. מכיס מכנסי הטרנינג שלו נשמעו שני צפצופים רמים, זכר למשחק שביקש לקבל ממנו עדכונים ישירים, אך קאנגווה אפילו לא טרח לבדוק במה מדובר. הוא הרשה לעצמו לנחש. הצפצוף הראשון, הימר, שער של דן ביטון, אלא מי. והשני מקורו לבטח בשער של איגור זלאטנוביץ' במשחק רביעי ברציפות. כשנשמע צפצוף נוסף, הימר על אילון אלמוג.
הוא שב וקרא לסקאלה ואמר שיש לו עוד שאלה. "כמה גולים אפשר לשים לקבוצה אחת מטבריה?", נעץ בו מבט חוקר. "חמישה...?", נזכר סקאלה בתשובה לשאלה הקודמת. "עשרה!", חיבר קאנגווה עבורו את ה־0:7 מהמפגש הקודם עם מה שהיה משוכנע שהוא 0:3 עכשיו, וכשהחיוך עדיין לא מש משפתיו שלח את היד לכיס המכנסיים והוציא משם את הפלאפון. "סמביניה...?", תהה בינו לבין עצמו למראה שם הכובש הלא מוכר ליד הספרה 3, ודפק על הצג, אך הכיתוב נותר כפי שהיה. הוא צימצם את עיניו בניסיון לראות טוב יותר. 0:3 לטבריה. על באר־שבע. ועכשיו כל נבחרת זמביה יודעת כמה טבריינים צריך כדי לפתוח את ליגת העל מחדש.
פורסם לראשונה: 01:30, 23.12.25
