בקפיטריה הצנועה שבוולודרום בת"א נפגשים שני דורות של משפחת זאבי. מצד אחד אריק, מדליסט אולימפי, אלוף אירופה ואחד הג'ודאים הגדולים בתולדות הספורט הישראלי. מולו יושבת בתו הבכורה, נועם, בת 17, שהחלה את דרכה כמתעמלת מכשירים מצטיינת, ובהמשך עשתה מעבר מפתיע לאתלטיקה – וגם שם כבר הספיקה להפוך לאחת ההבטחות הגדולות של הענף, כאלופת ישראל לנערות בריצת 100 מ' משוכות ובקרב־7.
הצטופפנו שלושתנו סביב שולחן קטן, על כוס קפה, לשיחה על ספורט, אבהות ומה שביניהם.
"מגיל קטן הייתי בחוויה האולימפית אצל אבא בג'ודו, וכל הזמן ראיתי ליד את אולם ההתעמלות, את הבנות עם המכשירים, וזה מאוד סיקרן אותי", מספרת נועם, שבחודש הבא תחל את כיתה י"ב בתיכון יצחק שמיר בת"א, עם שגרת חיים של ספורטאית לכל דבר. "אמרתי שאני רוצה לבוא לאימון ניסיון – ופשוט התאהבתי בענף. גם סבתא שלי הייתה מתעמלת, היא הייתה 'נערת הגומי' של ישראל. בהתחלה עוד שילבתי בין ג'ודו להתעמלות, התאמנתי פעמיים פה ופעמיים שם, אבל כשההתעמלות נהייתה רצינית והתחלתי להתאמן חמש־שש פעמים בשבוע, זה כבר התנגש עם הג'ודו, ובחרתי בהתעמלות".
"חולמת על בריסביין 2032"
נועם, 1.71 מטר של אתלטיות, ממשיכה: "הייתי בהתעמלות שבע שנים. זה ענף מאוד תובעני. זו לא התעמלות אמנותית, אבל עדיין מדובר בספורט קשוח מאוד. בשלב מסוים נפצעתי אחרי עומס אימונים מטורף. הגעתי לשבעה־שמונה אימונים בשבוע, לפעמים שני אימונים ביום, וכל אחד נמשך ארבע־חמש שעות. בסופו של דבר הייתה לי שחיקה בלוחית הגדילה ביד, ולא יכולתי להשתמש ביד במשך שנה שלמה".
אריק: "לא מתתי על זה שהיא תישאר בהתעמלות, אבל היא מאוד אהבה את זה וגם הייתה טובה. קשה לעזוב משהו שאתה מצליח בו. באותו קיץ, בזמן הפגרה, ביקשתי מרומן קוגן, מאמן האתלטיקה, שיעשה לנועם כמה מבחנים. היא קפצה לגובה ולמרחק, הכנסנו את הנתונים שלה למאגר התוצאות בארץ, ופתאום ראינו שהיא רביעית בארץ בקפיצה לגובה, בלי שבחיים התאמנה בזה, ושישית בקפיצה למרחק. נועם הבינה שיש לה את זה".
המעבר של נועם מאולם ההתעמלות הסגור והסיזיפי אל המסלול הפתוח באתלטיקה לא היה פשוט. "המודל שלי הייתה סימון ביילס", היא מספרת, ואריק נזכר בחיוך: "הלכתי במיוחד לאימון הפודיום שלה במשחקים האולימפיים בטוקיו, צילמתי לנועם סרטון משם, והיא בכלל התעצבנה עליי שהפרעתי לה באמצע האימון".
"יש לה את זה". נועם זאבי
(צילום: אביגיל עוזי)
נועם: "ראיתי את עצמי מגיעה לרמות הכי גבוהות בהתעמלות. הייתי הכי טובה בפער בגיל שלי, כבר יצאתי למחנה אימונים בפינלנד, אבל אז עברתי לאתלטיקה. התחלתי בקפיצה לגובה, אחר כך המאמן שלי רצה שאנסה קפיצה במוט. אחרי שנה עברתי למשוכות והצטרפתי לקבוצה חדשה שמתמקדת בזה. הקיץ הגעתי למקום הראשון במכביה לנערות עד גיל 20, ובאליפות ישראל לבוגרות כבר סיימתי שלישית".
מהי המטרה שלך בריצת המשוכות, ענף שעדיין לא נחשב לחזק במיוחד בישראל?
"השנה אני עוברת לקטגוריית הנוער, והמטרה הכי גדולה שלי היא להשיג את הקריטריון לאליפות אירופה עד גיל 20, למרות שאני אהיה שם בין הצעירות ביותר. השיא האישי שלי הוא 14.52 שניות, ואני צריכה לרדת ל־14.10. כדי לעשות את זה אני חייבת להשתפר במהירות דרך שיפור הטכניקה".
והחלום הגדול הוא משחקים אולימפיים?
"אני לא רוצה להציב לעצמי עכשיו מטרה כל כך רחוקה. מעדיפה להתמקד בשיפור מתמיד, במיוחד כי רק השנה עברתי למאמן שמתמקד במשוכות ואני מרגישה שזו השנה שבה אני יכולה להתקדם באמת. הייתי רחוקה רק בעשר מאיות מהקריטריון לאליפות הבלקן. מה שאני אוהבת באתלטיקה זה שהכל מאוד מדיד ותלוי בך. בג'ודו ובהתעמלות יש גם שופטים. כאן אין מישהו שאוהב אותך או לא אוהב אותך – השעון קובע".
אריק, אם נועם תבוא מחר ותגיד: 'זהו, אני פורשת', איך תגיב?
"ממש לא אתבאס. הילדים שלי כבר קיבלו מהספורט את מה שהיה חשוב לי שיקבלו – יכולת להתמודד עם לחץ, משמעת והתמדה. הערך המוסף שלו, גם ברמה החברתית וגם ברמה האישית, נשאר לכל החיים. אני גם רואה איך זה משליך על הלימודים ועל הדרך שבה נועם מתנהלת. איך היא מתכוננת למבחנים, איך היא מנתחת סיטואציות, איך היא מתמודדת עם הצלחות ועם כישלונות. מבחינתי היא כבר הרוויחה את מה שהייתה צריכה להרוויח".
"בחרתי בהתעמלות". נועם זאבי בילדותה
(צילום: אביגיל עוזי)
נועם, עד כמה המורשת של אבא, מדליסט אולימפי ואלוף אירופה והעולם, השפיעה עלייך?
"למען האמת, כמעט לא ראיתי סרטונים שלו מתחרה. הייתי בהרבה הרצאות שלו, ואני מתה עליהן. בכל פעם אני לומדת מהן משהו חדש".
אריק, אז ככה פיספסו את ההשראה בבית?
"את האמת, הם בכלל לא הכירו את הקריירה שלי. הבן שלי, עמית, היום בן 15, עד כיתה ב' אפילו לא ידע שזכיתי במדליה אולימפית. בבית הקודם בכלל לא היו המדליות שלי, רק כשעברנו לבית החדש הן קיבלו מקום. מבחינתם הייתי בעיקר אבא שמאמן ג'ודו. לא רציתי להעמיס עליהם. תמיד פחדתי שכשדוחפים ילדים יותר מדי לכיוון מסוים, זה עלול לעשות בדיוק את ההפך. לא רציתי 'להרעיל' אותם מגיל צעיר".
את מתחרה באחד מענפי הדגל של המשחקים האולימפיים. כמה את מחוברת לאתלטיקה?
"זה ענף מדהים. יש בו כל כך הרבה מקצועות, וכל סוג של ספורטאי נראה אחרת לגמרי. אני מתחרה בקרב־7, אז אני עושה משוכות, קפיצה לגובה, קפיצה למרחק, הטלת כידון, הדיפת כדור ברזל, ריצת 200 מטר ו־800 מטר – שזה פשוט סיוט בשבילי".
ובסוף בחרת להתמקד במשוכות. למה לא, למשל, בריצת ה־100 מטר, אולי המקצוע היוקרתי ביותר?
"אני לא אוהב את זה", זורק אריק בחיוך. נועם צוחקת: "אבא תמיד אומר שזה בעיקר מי יותר גבוה ומי יותר חזק".
אריק מסביר: "בריצות הספרינט המרכיב הגנטי משמעותי מאוד. ככל שהענף פחות טכני ויותר מבוסס על יכולות טבעיות, כך קשה יותר להשתפר. לא סתם אתה רואה מי מגיע לגמרים האולימפיים. במשוכות, לעומת זאת, יש מרכיב טכני גדול מאוד, ושם אפשר להתפתח ולהתקדם הרבה יותר".
"אני סומך על נועם ועל הבחירות שלה. התפקיד שלי הוא לתת לה גב ולהיות שם בשבילה. גם בעולם הדוגמנות אנחנו מלווים אותה. בתחילת הדרך אשתי, רווית, הייתה הולכת איתה לכל הצילומים, אבל אחרי שנפצעה ועברה ניתוח בעקבות נפילה בדרך לממ"ד בזמן המלחמה, אני נכנסתי לתפקיד"
לנועם כבר יש מודל לחיקוי ברור. "זו האמריקאית מסאי ראסל. היא פשוט מטורפת. לוס־אנג'לס 2028 עדיין רחוקה ממני. אהיה אז רק בת 19, וזה גיל מאוד צעיר באתלטיקה. אם כבר לחלום, אז בריסביין 2032 נשמעת הרבה יותר ריאלית. גם אבא התחיל את הקריירה האולימפית שלו באוסטרליה, בסידני. במשוכות בדרך כלל מגיעים לשיא סביב גיל 25, אז אם אמשיך להתפתח, זו בהחלט יכולה להיות המטרה".
"נותן לה טיפים דווקא בדוגמנות"
נועם היא לא רק אחת ההבטחות הגדולות של האתלטיקה הישראלית. בגיל 17 היא כבר מדורגת בין הבכירות בארץ בריצת המשוכות, מצטיינת גם בהדיפת כדור ברזל – ובמקביל בונה לעצמה קריירה נוספת כדוגמנית. "אני מיוצגת בסוכנות ITM. התחלתי לדגמן בגיל צעיר, ובהמשך החלטתי לחזור לזה בצורה יותר רצינית. אני מאוד נהנית מהעולם הזה ומרגישה שאפשר לשלב אותו עם הספורט. בסוף זה לא בא על חשבון האימונים. ברור שלפעמים אני אומרת 'לא' לעבודות ששוות הרבה כסף, כי האימונים חשובים לי יותר, אבל אין ספק שזה עולם שאני מאוד אוהבת".
אריק, איך אתה עם כל עולם הדוגמנות? אתה לא קצת שמרן בדברים האלה?
"מסתבר שאני לא כזה שמרן", הוא מחייך. "יש לה גם חבר כבר שנה".
נועם, ספרי.
"הוא ספורטאי רציני. הכרנו במסלול האתלטיקה. קוראים לו תומר אלוק, אלוף ישראל בקפיצה במוט. גם אמא שלו הייתה שיאנית ישראל, ועכשיו הוא התחיל להתחרות גם במשוכות".
אריק זאבי בקריירה כג'ודוקא
(צילום: ראובן שוורץ)
אז בוא נחזור רגע לשמרן. אני מכיר אותך עוד מרחובות פרדס כץ.
"אני סומך על נועם ועל הבחירות שלה. התפקיד שלי הוא לתת לה גב ולהיות שם בשבילה. גם בעולם הדוגמנות אנחנו מלווים אותה. בתחילת הדרך אשתי, רווית, הייתה הולכת איתה לכל הצילומים, אבל אחרי שנפצעה ועברה ניתוח בעקבות נפילה בדרך לממ"ד בזמן המלחמה, אני נכנסתי לתפקיד".
נועם צוחקת: "אתה לא מבין כמה כיף לשמוע את אבא אומר שהוא סומך עליי. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש. זה נותן לי ביטחון, וזה פשוט כיף".
אם היו שואלים אותך היום מה את יותר – דוגמנית או ספורטאית?
"ספורטאית, בלי לחשוב פעמיים. עשיתי כמה קמפיינים, למשל עם נטשה דנונה בספורה, עם המותג של נטע אלחמיסטר לקולקציית בגדי הספורט של בננות, וגם עם פטנטריי. אבל בסוף הספורט הוא הדבר הכי חשוב לי. שם הכל תלוי בהשקעה שלי. ברור שכיף לי לדגמן, אבל אני מרגישה שבעולם הזה יש גם עניין של קשרים ופרוטקציות. בספורט אני מרגישה שהרווחתי הכל ביושר. כל הישג הוא שלי".
אריק, ממה אתה בעיקר מזהיר אותה כספורטאי שעבר הכל?
"לא מזהיר ממשהו מיוחד. היא כבר מקצוענית לכל דבר, ותהיה ספורטאית מצטיינת. באתלטיקה אין פוליטיקה של איגודים – יש תוצאה, ועל פיה נקבע המעמד שלך. דווקא הטיפים שלי קשורים יותר לעולם הדוגמנות. כל הזמן מגיעות אליה הצעות, ואני אומר לה שחייבים סדרי עדיפויות. אני מאמין שאם היא תבלוט כספורטאית, גם הערך שלה כדוגמנית יעלה".
נועם, הצל של אבא מורגש?
"רק בצורה חיובית. תמיד יהיו מקומות שיזהו אותו, ואני הכי מתרגשת והכי גאה בזה. אבל אני גם רוצה שיכירו אותי בזכות עצמי. אני לא מרגישה שאני 'הבת של'. מבחינתי זה לא צל, זה אבא שלי, ואני הכי גאה בו בעולם. מעבר לזה, הטיפים שלו שווים בשבילי הרבה יותר מכל דבר אחר".
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
אריק, תן דוגמה.
"מגיל מאוד צעיר הקפדתי לשבח אותה על המאמץ, לא רק על התוצאה. אני זוכר שפעם היא ניצחה בתחרות בהתעמלות ואמרה לי: 'אבל אבא, גם זכיתי'. אמרתי לה: 'אני יודע, אבל הייתי אומר לך בדיוק אותו דבר גם אם לא היית זוכה'. חשוב לי שהיא תבין שהדרך חשובה לא פחות מהמדליה.
"לפני תחרויות אנחנו שומעים מוזיקה יחד. אני תמיד אומר לה שתתרכז בביצועים, לא בתוצאה. היא אומרת לי: 'אבא, אני חייבת להיות הכי טובה', ואני עונה לה שהיא לא חייבת כלום. היא רק צריכה לעשות את הכי טוב שלה, בלי להעמיס על עצמה לחץ מיותר. וגם, לצערי, כמומחה לפציעות אני הכתובת הראשונה שלה. אם כואב לה משהו, אני יודע לכוון ולעזור".
תגיד, הספורטאי שבך השתחרר, או שכשרואים את נועם מתכוננת לתחרויות זה עדיין מדגדג?
"אני מאוד נהנה לאמן. אני אפילו חושב שאני מתאים יותר להיות מאמן מאשר ספורטאי".
נועם מחייכת: "אני לא יודעת איך הוא היה כספורטאי, אבל אני יודעת בדיוק איך הוא כמאמן. רואה כמה אכפת לו מהספורטאים שלו. אני לא בג'ודו, אבל בבית אני רואה אותו יושב ורואה אותם מתחרים בחו"ל, שמח איתם, מתעצבן בשבילם, כותב להם הערות. הוא חי את זה".
"היא הרבה יותר רצינית ממני"
אתה רואה בה משהו ממך?
"היא הרבה יותר מדויקת ממני, והרבה יותר רצינית בגיל שלה ממה שאני הייתי. אני הייתי הולך עם הראש בקיר. היא הרבה יותר מחושבת, ובאתלטיקה זו תכונה מצוינת, כי זה ענף מאוד מדויק. אני חושב שהיא קיבלה גנים טובים, אבל יש לה גם משהו שלא בטוח שאפשר ללמד – קצב. יש לה חוש קצב יוצא דופן, ובמשוכות זה יתרון עצום".
ממש כמו ריקוד.
נועם מחייכת: "לגמרי. ברור לי שאם לא הייתי בספורט, הייתי רקדנית".
