כמעט אף אחד לא נתן סיכוי לפיטר פלצ'יק באולימפיאדת פריז 2024. אמרו שהוא מעבר לשיא, שהגיע לפריז כדי להשתתף בלבד ואפילו בתחזיות אופטימיות במיוחד הוא לא סומן כאפשרות טובה למדליה המשלחת הישראלית רווית הכישרונות. היה בכל זאת איש אחד שהאמין בפלצ'יק לאורך כל הדרך, המאמן אורן סמדג'ה. כמחווה, העניקו לפלצ'יק את הזכות היוקרתית לשאת את דגל ישראל בטקס הפתיחה, סיום ראוי לקריירה עשירה של ספורטאי גדול.
אבל פלצ'יק הפליא בתצוגות הירואיות בפריז, כשהוא מצליח לנצח בדרך יריב צרפתי חזק מאוד, אורליאן דיסה, באולם ביתי שהפעיל לחץ כבד ומתיש לאורך כל הקרב. במפגש המותח על הארד, מול דניאל אייר השוויצרי, פלצ'יק כבר סבל מכל גיד בגופו הדואב והעביר את השניות האחרונות על אדים, עד שראה את השופט מסמן לניצחון שלו ונפל בבכי חסר מעצורים לזרועותיו של סמדג'ה, האיש שהיה שם בשבילו והגיע אחרי שאיבד במלחמה את בנו עומר ז"ל. דמעות האושר שהתערבבו בדמעות העצב הרכיבו את אחת מהתמונות ההיסטוריות בתולדות הספורט הישראלי.
ענבר לניר ופיטר פלצ'יק, לאחר הזכייה במדליות באולימפיאדת פריז
(צילום: עוז מועלם)
כשירדנו אז למנהרה בפריז, אחרי טקס חלוקת המדליות, פלצ'יק הזכיר שהוא גם איש די מצחיק. "אחי, אני הייתי שומר ברים פעם", אמר, "מי היה מאמין שאגיע לפה?". ואז חשב עוד כמה שניות ואמר: "וואלה, אני האמנתי".
זה היה סיום הוליוודי הרבה יותר הולם לגיבור כמו פיטר פלצ'יק. הילד שגדל באוקראינה ללא אבא שנפטר מוקדם, ועלה לארץ עם משפחה שנלחמת על הישרדותה, הספורטאי שהתגבר על פציעות ועקמות שונות ומשונות כבר מילדות, עמד ליד האייפל, מדליית הארד הנוצצת עליו וצוותים מכל העולם רק מחכים למוצא פיו, תמונת גמר מושלמת. עכשיו הוא יכול להניח בנחת את החליפה בחזרה בארון ולדעת שסחט כל טיפת זיעה אפשרית, לא ויתר, לא זז מהדרך.
לב של אלוף.
