בלילה שבין שבת לראשון ניפרד מאייקון תרבותי. הארגון שמבוסס על שואו, פירוטכניקה ותסריטים כתובים מראש, ירשה לעצמו לבכות. ג'ון סינה, אולי המתאבק הגדול ביותר בתולדות הענף, ואצבע בעין של כל מי שחשב שאי אפשר להיות גם קשוח וגם רגיש, יתלה את הנעליים.
הוא ייכנס לזירה בפעם האחרונה עם הטקס הקבוע: חולצת טריקו זרחנית, כובע מצחייה, והסמל המסחרי הכי מוזר בהיסטוריה של הספורט - מכנסי ג'ינס גזורים שעולים בערך 30 דולר ברשתות השיווק הזולות. שום גלימה, שום נצנצים. זה ג'ון סינה. הענף אולי מבוים, המכות אולי מתוכננות, אבל הדמעות שיזלגו באולם ובמיליוני בתים ברחבי העולם יהיו אמיתיות לחלוטין. דור שלם נפרד מגיבור הילדות שלו, מהדמות היציבה ביותר על המסך שלנו בשני העשורים האחרונים.
כדי להבין את גודל הרגע, צריך לחזור אחורה. האלק הוגן היה זה שהפך את ה-WWE למה שהיא היום: אימפריה גלובלית. הוא לימד את וינס מקמהן, הבעלים המיתולוגי, שרק מתאבק אחד יכול להיות ה"פנים" של החברה. ב-2002, כשהעידן של הוגן, דה-רוק וסטיב אוסטין דעך, מקמהן חיפש נואשות את היורש. הוא מצא בחור צעיר ממסצ'וסטס, שהיה במקום הנכון ובזמן הנכון. הוא היה חזק, כריזמטי, בנוי לתלפיות, אבל היה לו משהו שלאחרים לא היה: לב של זהב ומוסר עבודה מעורר השראה. ג'ון סינה היה שם, תמיד. גם כשהפך לכוכב מוכר בהוליווד - ועכשיו הוא עוזב. בניגוד לכל מתאבק אחר שתלה את הנעליים (או את המגפיים) - סינה מבטיח שזאת באמת הפעם האחרונה.
מקלארק ועד אבדיה
ההתחלה לא הייתה קונבנציונלית. סינה בנה את עצמו דרך דמות של "ראפר לבן" . במבט לאחור, בשנת 2025, זה נשמע כמו מתכון לאסון יחצ"ני של ניכוס תרבותי. אבל הקסם של סינה היה שהוא עשה את זה עם כל כך הרבה כישרון, הומור עצמי וכבוד למקור, שאף אחד לא נעלב. להיפך. העולם חיבק אותו. הוא הפך את תנועת היד המפורסמת שלו - "You Can't See Me" (נפנוף היד מול הפנים) - לחלק מהשפה הבינלאומית. היום, כשרודריגו חוגג שער בריאל מדריד, כשקייטלין קלארק שוברת שיאים ב-WNBA, ואפילו כשדני אבדיה דופק דאנק ב-NBA - כולם מסמנים את התנועה של סינה. הוא הפך לאייקון תרבות שחוצה גבולות.
אבל המורשת האמיתית של סינה היא לא הראפ וגם לא 17 אליפויות העולם שבהן זכה. המורשת שלו היא הערכים שהוא חרט על דגלו: נאמנות, צניעות וכבוד (Hustle, Loyalty, Respect). זה נשמע כמו קלישאה אמריקאית, עד שמבינים שסינה באמת חי ככה. במשך עשור שלם, חלקים גדולים מהקהל הבוגר שרקו לו בוז. נמאס להם מהדמות ה"מושלמת" שלא מפסידה אף פעם. הם רצו שהוא יהיה מלוכלך, שיהפוך ל"רע". כל כוכב אחר היה נשבר תחת הלחץ ומשנה את הדמות. סינה סירב. הוא ידע שבשורה הראשונה יושב ילד עם חולצה כתומה שרואה בו מודל לחיקוי, והוא לא היה מוכן לאכזב את הילד הזה בשביל שום הון שבעולם. הוא ספג את השנאה של המבוגרים כדי לשמור על האהבה של הילדים. האוהדים השרופים קיבלו את מבוקשתם השנה, כשסינה הפך לדמות "רעה" - אבל זה פשוט לא הרגיש נכון והוא נאלץ לעשות פרסה. ג'ון סינה הוא אדם טוב מדי כדי לנצח במרמה.
וזה מוביל אותנו לזירה האמיתית שבה ג'ון סינה הוא הבלתי מנוצח של כל הזמנים: הנתינה. סינה הוא שיאן גינס העולמי של ארגון "Make-A-Wish". המספר בלתי נתפס: מעל 650 משאלות שהוגשמו. אין אף סלבריטאי, ספורטאי או כוכב הוליוודי שמתקרב למספר הזה. הפער בינו לבין המקום השני הוא עצום. בעולם שבו זמן שווה כסף, וכוכבים מסתפקים בשליחת סרטון וידאו קצר או תרומה נאה כדי לצאת ידי חובה, סינה הולך לפגוש אותם.
"נוסעים כדי למצוא את ג'ון סינה"
הסיפורים מאחורי הקלעים מצמררים. הוא מבטל ימי צילום, עוזב אימונים ומשנה את לוח הזמנים הצפוף שלו רק כי ילד ביקש לפגוש אותו. כשהוא נכנס לחדר בבית החולים, יש לו חוק אחד: אסור לבכות. הוא נכנס באנרגיה של סופרמן, מחבק, מקשיב, ונותן לילדים במצבים סופניים את התחושה שהם הגיבורים האמיתיים. בתחילת הדרך הוא עשה את זה בסתר, מסרב לכל תיעוד או מצלמות יח"צ. רק אחרי לחץ כבד מהארגון הוא הסכים להיחשף, מתוך תקווה שזה יעודד ספורטאים אחרים ללכת בדרכו.
אחד הרגעים שמגדירים את האיש התרחש ביוני 2022, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה באוקראינה. הסיפור של מישה, נער עם תסמונת דאון שאינו מדבר, שבר את הרשת. כדי לשכנע את מישה המבוהל לברוח מהתופת במריופול, אמו סיפרה לו שקר לבן: "אנחנו נוסעים כדי למצוא את ג'ון סינה". הם הצליחו להימלט והגיעו לאמסטרדם. כשהסיפור הגיע לאוזניו של סינה, ששהה באותו זמן בלונדון, הוא לא היסס. הוא עלה על מטוס פרטי וטס לאמסטרדם רק כדי להפוך את השקר של האמא למציאות. הוא הגיע לבוש במדי ההיאבקות המלאים שלו, כדי שמישה יזהה אותו מיד. "שמעתי שחיפשת אותי", הוא אמר לנער ההמום, חיבק אותו והעניק לו את חגורת האליפות שלו. זהו ג'ון סינה. האיש שמשתמש בכוח העל שלו כדי לשמח נפש אחת.
בשבת, כשהוא יעמוד מול גונתר - המפלצת האוסטרית הקרה שמייצגת את ההיאבקות נטולת הרגש - זה יהיה קרב סמלי. העבר מול העתיד. הלב מול המכונה. גונתר כנראה ינצח, וזה בסדר. כי ג'ון סינה כבר ניצח בקרב החשוב באמת. הוא לימד דור שלם של גברים שמותר להיות רגיש. הוא הראה לנו שמתחת לשרירים המנופחים ולפרצוף הקשוח, יכול לפעום לב ענק. הוא האיש שהוכיח שצניעות היא התכונה הכי כריזמטית שיש.
כשהפעמון יצלצל בפעם האחרונה, אנחנו לא ניפרד רק ממתאבק. אנחנו ניפרד מהמאמי הלאומי, מהדוד הטוב של אמריקה, ומההוכחה החיה לכך שאפשר להגיע לפסגת העולם ועדיין להישאר בן אדם. בצניעות האופיינית לו, הוא אמר שבעוד שבוע כולם ישכחו ממנו. אבל הוא טועה, אנחנו כבר מתגעגעים אליו.
