יסעור בראיון באולפן ynet
( צילום: ירון ברנר)
הדרך של אסף יסעור לפסגת אירופה כבר מזמן אינה רק סיפור ספורטיבי. היא סיפור על ילד שאיבד את שתי ידיו בתאונה קשה, על נער שסירב לקבל את גבולות המציאות כפי שהוצגו לו, ועל אלוף שהפך לסמל של נחישות עבור מדינה שלמה. אתמול, במינכן, עם הציפיות האדירות שמלוות אותו בכל תחרות, יסעור עשה זאת שוב: בפעם השנייה בקריירה הוא הוכתר לאלוף אירופה בטאקוונדו פראלימפי.
זה קרה אחרי יום קרבות מושלם. המדורג מספר 1 בעולם בקטגוריית המשקל עד 58 ק"ג נכנס לתחרות רק בשלב חצי הגמר, יתרון ששמור לטובים ביותר בענף. מולו התייצב הטורקי חמזה טרהאן, שהקשה עליו, אבל בסיום יסעור רשם ניצחון 1:2 במניין המערכות (13:12, 14:18, 8:17). אלא שכולם ידעו שהסיפור האמיתי מחכה בגמר. בצד השני של הזירה עמד סאביר זיינלוב המפתיע מאזרבייג'ן, ולאחר קרב צמוד, אינטנסיבי ומלא מתח, יסעור הראה מדוע הוא יושב כבר יותר משלוש שנים בפסגת הדירוג העולמי עם ניצחון מבעיטה מדויקת בשנייה האחרונה של המערכה השלישית - 1:2 (7:8, 13:11, 17:19), לפני שרץ להתעטף עם דגל ישראל.
"התחושה היא מדהימה, הכי טובה שיש, זה מטורף", אמר בשיחה עם ynet. "אני ספורטאי והצבתי לעצמי מטרה לפני 11 שנה להיות הכי טוב במה שאני עושה והספורטאי הכי טוב שאני יכול להיות, וזה מה שאני עושה, בכל תחרות ותחרות. אני מתכונן אליה בצורה הכי טובה ומשתדל להביא את התוצאות הכי טובות - ושמח לעשות את זה עוד הפעם ולסיים עם מדליית הזהב, עם התקווה והדגל".
הפעם זה היה נגד יריב מאזרבייג'אן?
"אני מכיר אותו, הוא יריב לא רע, אני פוגש אותו בפעם השלישית, אבל האמת שבשנים האחרונות, לא יצא לי, אבל בסוף אני מתמקד בעבודה שלי ומה אני צריך לעשות".
הקרב הוכרע ממש בשנייה האחרונה.
"אני לא מפסיק להסתכל על הסרטון של השניות האחרונות של הקרב הזה. הבעיטה שהכנסתי וניצחה את הקרב, היא ב-0.6 משהו, אין באמת זמן לחשוב, אני רק יודע שאני צריך לתת הכל ולהוציא כמה שיותר בעיטות ולנסות לפגוע במגן. בסוף הוא הוביל. הוא חשב שהוא כבר ניצח - ו-0.6 שניות לסיום, הצלחתי להשחיל את הבעיטה, לפגוע לו במגן, להוציא את הנקודה ולנצח".
אתה איבדת את ידיך בגיל 13 כשהתחשמלת, סיפור מאוד מאוד מפורסם, אבל בשנתיים וחצי האחרונות למעגל הזה של המתמודדים, נוספו לוחמים ונפגעי טרור של 7 באוקטובר. עד כמה הניסיון שלך עוזר לאחרים?
"אני הייתי בסין כשהמלחמה פרצה ואמרתי לעצמי שהדבר הראשון שאעשה כשאחזור לארץ זה ללכת לבקר חיילים שנפגעו, אזרחים שנפצעו. בסוף הם פוגשים הרבה רופאים, אנשי צוות ואנשים שבאים לבקר אותם, אבל אני זוכר כאשר אני שכבתי בבית חולים רציתי לפגוש מישהו שאין לו שתי ידיים, לשאול אותו שאלות, כי בסוף רק הוא עובר את מה שאני עובר - וזה מה שהיה לי בתוך הראש. בהקשר הזה הצטרפו לנבחרת ישראל הפראלימפית עוד שני ספורטאים - אחד מהם קוראים לו עומר, קטוע יד מהמלחמה, שהצטרף לנבחרת וממש כבר תקופה שהוא מתאמן איתנו על המזרן ברמלה ועוד מעט יהיה כשיר לצאת לתחרויות".
האם בעקבות 7 באוקטובר הרצון לנצח גבר?
"זה תמיד היה, אבל בעקבות זה הרצון להביא את הגאווה הקטנה הזאת, את התמונה הזאת שאני מתעטף בדגל, לעמוד על הפודיום, לשים כיפה על הראש, דגל ישראל, התקווה - זה נותן פוש מאוד מאוד חזק, כן. להביא את הניצחון. אני חושב שזה יתרון שלנו בתור ספורטאים ישראלים, שאנחנו מאוד מאוד מחוברים למדינה שלנו ולדגל".
