נבחרות ארגנטינה וצרפת ייפגשו הערב (שבת, 17:00), בשמינית גמר המונדיאל, ועל הדשא נקבל קרב ראש בראש של כמה מהכוכבים הגדולים ביותר בעולם בשנים האחרונות, אך למרות השמות הגדולים, שתי הנבחרות לא הרשימו בשלב הבתים, מה שמעורר כמובן את השאלה. האם הן מאומנות על ידי המאמנים הנכונים?
מעמד המאמן בכדורגל המודרני
מחקרים מראים שמאמן אחראי על כ-10 עד 11 אחוזים מההצלחה של קבוצת כדורגל. העבודה של מאמן באה לידי ביטוי לא רק במה הוא עושה על הדשא, אלא לא פחות במה שהוא מקרין. מדובר בשיחות אישיות עם שחקנים, ראיונות לתקשורת, התגובות שלו לכישלונות. כל הגורמים האלה מצטרפים יחד לעבודה הטקטית, ההכנה למשחק וכמובן בחירת השחקנים, כדי לבנות יחד את ההשפעה של האיש על הקווים.
נראה שהיחס כלפי מאמנים בשנים האחרונות הפך לאמביוולנטי. אי אפשר למצוא יותר דמויות כמו ביל שאנקלי ואלכס פרגוסון, אנשים שבנו מועדונים בצלמם ובדמותם, ובקבוצות רבות (צ’לסי הבולטת ביותר מבין מועדוני העל), מעמד המאמן הדרדר עד כדי כך שרבים רואים בו בסך הכל כבובה של הבעלים. אי אפשר לשכוח גם את קלאודיו ראניירי שפוטר מלסטר פחות משנה לאחר אותה אליפות היסטורית וחד פעמית. גם אנחנו, בכדורגל הישראלי, מכירים את הנושא הזה מצוין.
בשלב הזה בוודאי תשאלו, לא שכחתם את יורגן קלופ? את סימאונה? את זידאן וגווארדיולה? ואכן, לצד ירידה במעמד המאמן, ישנם דוגמאות לכאלו שלקחו את התפקיד למקום אחר, אך דומה שההשפעה שלהם היא לאו דווקא במובן הטקטי בלבד. מדובר במאמנים ששינו תרבויות של מועדון, מאמנים שהם סופרסטארים בעצמם, מאמנים שמושכים אליהם את האש לטוב ולרע, ועוד לפני שנגיע לבעיות הטקטיות של צרפת וארגנטינה, השאלה צריכה להיות, איזה תרבות דשאן וסמפאולי מביאים לנבחרות שלהם?
תרבות רגשית בקבוצת כדורגל
קבוצות כדורגל בעולם מקבילות היום לחברות ענק שנסחרות בבורסה. קבוצת כדורגל היום היא למעשה ארגון ענק שאחראי על מאות ולעיתים אלפי עובדים, משלם משכורות עתק, מגלגל מיליארדים בשנה ולעיתים אף נסחר בבורסה. לכל קבוצה כזאת, בדרך כלל, יש בעלים, ובהיררכיה הזאת, המאמן הוא למעשה המנכ”ל של החברה.
אם בחברת הייטק גדולה המנכ”ל יהיה בדרך כלל האיש הכי מנוסה, עם הרזומה הנכון ועם הגישה המתאימה, האם לא כך צריך להיות הדבר גם בנבחרות ששואפות להגיע לפסגה הכי גדולה של הכדורגל העולמי? האם בזמן מינויו של מנכ”ל לחברה שרוצה להיות הטובה ביותר בתחומה, לא ייבחן גם אופיו, היכולת שלו להסתדר עם העובדים סביבו והעמידה שלו בתנאי לחץ? ברור מאליו שכן.
בניסוי שנערך לפני מספר שנים באוניבריסטת ייל, חילקו אנשים שאינם מכירים אחד את השני למספר צוותים. כל צוות התבקש להחליט, באופן תיאורטי כמובן, כיצד לחלק בונוסים בין קבוצת עובדים, כשהם לא יודעים שבכל קבוצה הושתל גם סטודנט למשחק. בחלק מהקבוצות מילא אותו סטודנט תפקיד של בחור שמח ונלהב, ובקבוצה אחרת מילא תפקיד כועס ועצבני.
ההשפעה על המשתתפים הייתה חד משמעית. הקבוצות עם המשתתף השמח שיתפו פעולה בצורה משמעותית טובה יותר בקבלת ההחלטות מהקבוצה שבה הושתל המשתתף הכועס. במאמר שפרסמה פרופסור סיגל בר שדה באוניברסיטת הארוורד, היא מספרת על חברות שבסוף כל יום עבודה מבקשות מהעובדים שלהם לא רק ”להחתים כרטיס” בסוף כל יום עבודה, אלא גם לבחור את הרגש אותו הם מרגישים.
החברות עושות את זה כדי להבין את התחושות של העובדים שלהם, להבין מה נותן להם מוטיבציה לעבוד בצורה טובה יותר, הן כיחידים והן כצוות. לחברות גדולות חשוב להבין מה נותן לעובדים שלהם תחושת שייכות, עם איזה אנשים הם עובדים בצורה טובה יותר ומה מגביר את קצב העבודה שלהם. במאמר שלה, מספרת בר שדה כי במחקרים שביצעה במהלך השנים, ההשפעה של “תרבות רגשית” על עובדים בזמן משימה מכריעה היא חד משמעית, ואם קבוצת כדורגל היא חברה בשוק הפרטי, איזה משימה יותר חשובה מטורניר שמגיע פעם ב-4 שנים ומרכז אליו את השחקנים הטובים ביותר בעולם?
מוסיף שמן למדורה הארגנטינאית
ועכשיו אנחנו מגיעים לקרב הגדול, בין שתי נבחרות שלא מצליחות למצוא את עצמן עד כה, אך בעוד צרפת מחזיקה בסגל שבו בכל עמדה יש לה שני שחקני על ומאמן מקובע לעיתים על הקווים, ארגנטינה העמידה סגל בעייתי בלא מעט עמדות, שנשלט על ידי כוכב על אחד ועם מאמן מזן אחר לגמרי על הקווים.
המוחצנות של סמפאולי מול הרוגע והאפרוריות של דשאן, הקעקועים מול החליפה. לאחר ההפסד המשפיל לקרואטיה 3:0, מעמדו של סמפאולי היה בשפל המדרגה, כשדיווחים סיפרו על מרד גלוי של שחקנים נגד המאמן, נגד הבוס שלהם. נראה שההשפעה של המאמן שהגיע רק לפני שנה בתור המשיח של הנבחרת, עם הצלחות ברזומה בסביליה ובנבחרת צ’ילה, הפכה להיות מינורית עד לא קיימת. אם דיברנו על תרבות רגשית בקבוצת כדורגל, רק תתארו לכם מה זה בוודאי גורם לחלק מהשחקנים בסגל של ארגנטינה.
בסופו של דבר, סמפאולי שנודע בגלל הכדורגל ההתקפי שלו והלחץ על כל המגרש (למד את משנתו ממרסלו ביילסה), הפך למאמן שמשחק כדורגל שבלוני ואפור בטורניר הזה. קשה להבין עד עכשיו את אי זימונו של מאורו איקרדי (שכמובן לא קשור לפן המקצועי), וכעת בטורניר, אי אפשר שלא לתלוש שיערות מאי שיתופו של פאולו דיבאלה, אולי השחקן הארגנטינאי הטוב בעולם בעונה האחרונה פרט לליאו מסי.
האליבסלסטה, לא תמיד מסיבות מוצדקות, רואים עצמם כנבחרת שחייבת לזכות בכל מונדיאל. ההיסטוריה לא ממש מגבה אותם. הזכייה האחרונה שלהם הייתה ב-1986 ומאז הם הגיעו בסך הכל לשני גמרים. העובדה שבארגנטינה כדורגל הוא דת, יחד עם האופי המתלהם של סמפאולי, יוצרים סיר לחץ שרק מחכה להתפוצץ. זה יכול בסופו של דבר להיות חתיכת סיפור גדול אם הנס של הארגנטינאים יקרה והם יצליחו לרוץ עד הסוף, אבל נראה שגם אם זה יקרה – הקרדיט שיקבל סמפאולי יהיה מינורי, אולי אפילו לא קיים.
טריקולור אפור
ומנגד, בנבחרת הצרפתית, הדמות ההפוכה לחלוטין. דידייה דשאן מסמל עבור אוהדי הכדורגל בצרפת את המנוח ווינריות. הוא היה הקפטן של הנבחרת הגדולה בתולדותיהם שזכתה במונדיאל 1998 וביורו 2000, הוא זכה עם מארסיי בליגת האלופות ב-1993 וזכה לאחר מכן עם יובנטוס ב-1996 בתואר האירופי, וגם כמאמן נחל הצלחות עם מונאקו ועם מארסיי אותה הוביל לאליפות בעונת 2009/10. אז מדוע הרזומה הזה, הווינריות, הניסיון במעמדים הגדולים והרוגע שהוא משדר, לא מתחברים יחד עם הסגל הבאמת יוצא מן הכלל של צרפת, לנבחרת שתיראה בלתי ניתנת לעצירה?
דשאן של צרפת היא לא נבחרת רעה. היא הגיעה לגמר היורו והיא עלתה למונדיאל מהמקום הראשון בבית שלה, אך נראה שהוא לא באמת יודע מה הוא רוצה מעצמו ונראה שהוא לא תמיד מספיק גמיש כדי להתמודד עם יריבות שמתאתגרות אותו טקטית. אי אפשר לשכוח את הגמר נגד פורטוגל בו ההגנה החזקה של היריבה תסכלה לחלוטין את הכוכבים הגדולים של צרפת שכמעט ולא התקרבו לשער.
ההתלבטות של דשאן היא כמעט בכל עמדה במגרש. נביל פקיר היה כנראה שחקן פותח בכל נבחרת בעולם, אך בצרפת אנטואן גריזמן פותח במקומו ולמרות שהוא לא מציג יכולת טובה בטורניר, הסיכוי שזה ישתנה הוא כנראה אפסי, ובמידה והוא יחליט לפתוח עם שניהם, הוא ימצא עצמו בבעיות טקטיות קשות. ובכלל לא התייחסנו לשחקנים כמו תומא למאר, סטיבן אנזונזי ופלוריאן טובאן שנאבקים עם קאנטה ומטווידי על המקום בקישור.
אבל נחזור לחוליית ההתקפה. שילוב של פקיר ב-11 יחד עם גריזמן וז’ירו מקדימה בשיטת היהלום, יגרום לכך שאמבפה ודמבלה ייאלצו לחכות על הספסל. אם הוא יחליט לעלות עם אמבפה וגריזמן, אז ז’ירו המנוסה ייאלץ לחכות בצד. אז נכון, תגידו שחלוץ צ’לסי כבר מעבר לשיאו, אבל דשאן לרוב מאמין בו וראינו את זה גם במשחק נגד אוסטרליה בו הוא מיהר להרים אותו מהספסל. היכולת שלו להפעיל שחקנים אחרים ורקורד של 31 שערים במדי הנבחרת הלאומית, נותן לו עדיפות על שחקנים אחרים.
הבעיה הכי גדולה של צרפת כרגע, היא שלא ברור מי הם השחקנים הכי טובים שלה. על הנייר אלו הם פוגבה, גריזמן ואמבפה, אך אם הם לא יביאו את היכולת שלהם לידי ביטוי, והדברים אמורים בעיקר לגבי שני הראשונים שלא נראים טוב עד כה, דשאן ייאלץ להמשיך ולשחק עם הרכבים ושחקנים ולמצוא פתרונות. על פי מה שהוא משדר מאז מונה לתפקיד וגם בטורניר הנוכחי, לא בטוח שיש לו את היצירתיות כדי לעשות את זה.
דשאן נגד סמפאולי
