קצת יותר מעשור חלף מאז שנבחרת ישראל בטניס העפילה לחצי גמר גביע דייויס ושחר פאר עלתה למקום ה-11 בדירוג העולמי, והרבה מאוד השתנה. זה לא סוד שבשנים האחרונות הטניס הישראלי הלך אחורה, “דור הזהב” פרש כמעט במלואו, ולוואקום שנוצר לא הצליחו להיכנס שחקנים שנמצאים אפילו באיזור של הטופ העולמי. כעת, רגע אחרי הניצחון הגדול על דרום אפריקה במפגש הדייויס בסוף השבוע האחרון, אנשי איגוד הטניס יכולים אולי לקוות שמדובר בסימנים לתקווה חדשה לענף שידע לא מעט אכזבות בשנים האחרונות.
מי שתצטרך להפוך את התקווה הזאת להישגים ממשיים היא מנכ״לית איגוד הטניס סיגל חדד, שנכנסה בחודש מאי האחרון לתפקיד במקומו של אבי לחיאני, שסיים קדנציה של שלוש שנים. חדד היא המנכל״ית האישה הראשונה בתפקיד, ולכבוד יום האישה החל היום (שלישי) פגשנו אותה לראיון מיוחד.
אחרי כמעט שנה בתפקיד, מה הסיכום שלך?
“עוד חודשיים אני מסיימת שנה. אני הגעתי לפה כשאני מכירה את הענף, במקור לא באתי מעולם הספורט אלא מעולם הניהול, באתי מעולם המיחשוב ומערכות המידע, התארים שלי זה מעולם המיחשוב ומנהל העסקים. לטניס הגעתי כי הילדים שלי שיחקו והתחלתי להתנדב והתאהבתי בענף. התנדבתי בהנאה גדולה וכשפנו אליי עם ההצעה לתפקיד המנכ״לית באתי, בידיעה שהענף לא נמצא במקום טוב. כשנכנסתי לתפקיד היו לי בראש כיוונים, אבל גיליתי מצב לא טוב אחרי הקורונה. לקחתי לי את התקופה עד דצמבר כלמידה ובניית תוכניות והבנה של המצב הכספי”.
“איגוד הטניס נפגע משמעותית מבחינה כספית בגלל שהכסף מתקבל לפי אמות מידה, וברגע שלא היו הישגים טובים בשנים האחרונות הכסף קוצץ, הספונסרים הלכו ונעלמו בשנים האחרונות, האיגוד ירד לתקציב של 2.2 מיליון ש”ח. כדי למנף את הענף הזה צריך כסף, זה ענף יקר, הייתי צריכה לבנות תוכניות מחדש, ללכת למדינה ולנסות להביא בצינורות הנכונים את הכסף. לשמחתי המדינה הבינה את החשיבות, גם שר הספורט וגם מנהל הספורט, עברתי את כולם שיבינו שכולם צריכים להירתם למען הטניס. בינואר אמרתי לעצמי שזהו, עכשיו יוצאים לדרך, סוף סוף יש פה מנהל מקצועי עם תוכניות מקצועיות מלמעלה ללמטה, לכל הגילאים, תוכנית אחרי תוכנית נצא לדרך, בניית תוכניות זה הבייסיק, עכשיו אנחנו מבצעים”.
היית בצבא הרבה שנים, איזה דברים לקחת מהעולם הזה לתפקיד?
“הייתי בצבא עד גיל 32ֿ, הלכתי לעולם העסקי ובגיל 40 פתחתי חברה לייעוץ ותוכניות אסטרטגיות בתחומי הניהולֿ. מכל דבר שעשיתי לקחתי. אני מרגישה מאוד בשלה לתפקיד הזה, גם בהיבט הניהולי של איך מנהלים, איך מוציאים תוכניות ארוכות טווח לפועל, איך מנהלים אנשים ומחברים אותם. זה אגב אחד הדברים הכי חשובים שצריך לעשות בענף הטניס, החיבור. שאלו איך אני קשורה לטניס, לא אימנתי ולא שיחקתי, אז השאלה הייתה איך אני יכולה לבנות תוכנית מקצועית. בעברי כשבאתי לחברות ובניתי תוכניות אסטרטגיות, לא באתי מעולם התוכן. החכמה היא לא להמציא אלא להקשיב לאנשים, עשיתי עשרות פגישות עם האנשים הכי דומיננטיים בעולם הטניס ובסך הכל חיברתי לתוכנית את מה שכולם אומרים. עכשיו צריך להוציא לפועל, את זה אני יודעת לעשות מצוין, גם מהצבא וגם מהעולם העסקי”.
היית פה חברת הנהלה, איזה ידע שאבת משם?
מהעבודה ההתנדבותית, עבדתי עם אסי טוכמאייר, עבדתי איתם צמוד והכרתי הכל פה, ידעתי איך הכל עובד ומה הקשיים. כחברת הנהלה ראיתי איך הדברים עובדים פוליטית, בכל גוף כזה יש פוליטיקה וזאת לא מילה גסה, אם יודעים להתנהל בחכמה. פוליטיקה קיימת בכל ארגון ומי שחושב שהפוליטיקה לא קיימת, לא מבין ארגונים. בכל ארגון בו יש בני אדם יש פוליטיקה, השאלה מה עושים איתה ואיך לוקחים אותה למקום חיובי, איך מבינים את האינטרסים השונים ומבינים שזה לא מעניין כי יש אינטרס אחד מוביל וקוראים לו ענף הטניס. כשאתה ממוקד בזה, זה לא איגוד הטניס, האיגוד הוא כלי להשגת מטרה שהיא ענף הטניס - השחקנים, המאמנים, הענף. ואז אתה מבין איך דברים מתנהלים. לא הייתי במצב שההנהלה טרפדה לי משהו, להפך. הייתי חברת הנהלה פה, גם בארגונים פרטיים, וזה שונה. היום אני חברת הנהלה גם בוועד האולימפי ומכל דבר כזה אני לומדת ומביאה את האני שלי״.
כאישה בתפקיד הזה, איך את מסתדרת בעולם של גברים?
“מי שהביא אותי לפה זה יו״ר גבר (אבי פרץ), לא כי אני אישה אלא כי אני אישה טובה ומוכשרת. אני הייתי קצינה צעירה ומורעלת ומעולם הנושא המגדרי לא היה משהו שהטריד אותי. תמיד גדלתי במצב של להיות הכי טובה ומקצוענית ואני אצליח. למדתי עם הזמן שזה לא תמיד ככה. עדיין אני מאמינה שתמיד צריך לבחור ולהיות מקצוען וטובֿ, לצערי היום צריך תיקון כלשהו בין הגברים לנשים כי זאת הסיטואציה. כשאת מגיעה עם ביטחון עצמי במקצוענות ובמקום שלך ובמה שאת שווה, זה כבר לא משנה מי סביבך. לפעמים לצערי נשים הן עם לא פשוט לאישה יותר מגברים”.
את מרגישה שלפעמים בגלל שאת אישה בוחנים אותך יותר? שאת צריכה להוכיח יותר?
“בוודאי. לאורך כל הקריירה, בכל תפקיד, הרגשתי שבוחנים אותי יותר. תמיד הייתי צריכה להוכיח, ולא נעים להגיד את זה, שקיבלתי את התפקיד בזכות ולא כי עשיתי עיניים למישהו או כל דבר אחר. כשמכירים אותי מבינים את זה. אבל כאישה תמיד יש את השלב שצריך להוכיח. פה היה לי ברור שכאישה בעולם הספורטיבי, ועוד כאישה שלא באה מהענף הטניס ומהספורט בכלל, זה עוד אפילו יותר מוזר – ‘למה הביאו אותה?’, ‘אולי יש שם קשרים שאנחנו לא מבינים?’ – ועכשיו לכי תוכיחי את זה. אבל כשאת שלמה עם עצמך ובטוחה בעצמך, את יודעת שאת שווה את התפקיד ואנשים יבינו”.
כשפנו אלייך לקבלת התפקיד, עם מי התייעצת ומה ייעצו לך?
“כשאבי פרץ היו״ר פנה אליי ואמר שהוא מחפש מנכ״ל, אמרתי לו מה אני חושבת שצריך בתפקיד, ואז הוא שאל אותי ‘את רוצה את התפקיד?’. באינסטינקט הראשוני אמרתי לו ‘לא’, והוא אמר לי ‘ענית מהר מדי, לכי תחשבי על זה’. הלכתי להתייעץ עם המשפחה, דווקא הם אמרו לי ‘כל הזמן את מלווה את כולם להשיג מטרות ובמשך שנים את מדברת על הטניס הישראלי ומה צריך לעשות בו, אז לכי תעשי’. זה השפיע עליי. התייעצתי עם אסי טוכמאייר שאני מאוד מעריכה, הוא עשה פה עבודה טובה ובא ממקום נקי, הוא אמר לי ‘מה השאלה? את נהנית מזה ואוהבת’. כשהוא אמר לי את זה וכשהוא היה פה אמרתי ‘אוקיי, אלך על זה’. הייתה התלבטות, יש פה קשיים, הענף היה במקום של חוסר אמון בין כולם לכולם. ואין שום סיבה. יש פה חוסר אמון באינטרסים במי עושה מה, המרכז מול המועדונים וההנהלה, שאלתי את עצמי אם אני רוצה להיכנס לקלחת הזאת, אבל אז נזכרתי בשחקנים, במאמנים ובענף וידעתי שיש לי את היכולת לתקן ולעשות את זה”.
עשיתם אירוע מרשים באשדוד בדייויס, למה הלכתם לאשדוד והאם זה יימשך?
“ב-2015 היה אירוע מדהים בהיכל שלמה בדייויס, רציתי לעשות את זה שם כי הייתה חוויה טובה, ההחלטה הראשונה הייתה בחוץ או בפנים. אחרי אליפות ישראל לא היה לנו ספק שזה יהיה ‘אינדור’ כדי לא להתחיל להסתבך עם מזג האוויר. פנינו להיכלי שלמה ובמקביל לעוד מגרשים מקורים בארץ, אני רוצה להנגיש את הטניס, טניס הוא בכל הארץ, לא רק במדינת תל אביב. פנינו כמעט לכל הערים, חיפה, רחובות, חולון, ראשל״צ, לקונכיה בב״ש. היכל שלמה היה תפוס, באשדוד חיבקו אותנו ורצו את הפרויקט הזה. היינו צריכים להסב את המקום למגרש טניס, היה מוצלח. האם בפעם הבאה זה יהיה גם במקום כזה? רוב הסיכויים שכן, אבל זה מאוד תלוי בהגרלה, בפוטנציאל הקהל, ‘אינדור’ או ‘אאוטדור’. לצערי האצטדיון ברמה״ש לא כשיר והלוואי שמישהו ישפץ את המקום”.
ֿהחלטתם להיפרד מעמוס מנסדורף, דמות היסטורית בטניס הישראלי, איש מקצוע. איך לדמות כזאת אין מקום באימון או ניהול או שיפור הטניס בישראל?
“קודם כל בוודאי שיש לעמוס מנסדורף מקום בעולם הטניס במדינת ישראל. מה שעמוס עשה לטניס זה אחד הדברים המדהימים. הוא שחקן בחסד ואיש מקצוע בחסד, הוא מבין טניס ברמה שמעטים האנשים שמבינים כמוהו. במצב הנוכחי בעולם הטניס אל מול התוכניות, השאלה היא האם בן אדם רוצה ומתאים להשתלב, רוצה ומתאים להוביל במצב התקציבים הנוכחי. במצב הנוכחי שני הצדדים הבינו שזה לא מסתדר. האם עמוס צריך להישאר בעולם הטניס? בוודאי שכן. כרגע יש לנו משימה ברורה, יש מנהל מקצועי חדש, תומר דנק, שהוא איש מקצוע ברמה גבוהה, בן אדם שיודע לחבר את כל האנשים בעולם הטניס, מקצוען ואיש ניהול ומבין את החשיבה ויודע להוציא לפועל את התוכניות, אלו הציפיות ממנו. הסיטואציה היא שאין כסף. יכולתי לשבת על הכיסא שלי ולבכות ולהגיד ‘אין כסף ואנחנו מסכנים’”.
יש לכם תקציב מאוד נמוך, קצת יותר מ-2 מיליון ש״ח. אי אפשר לעשות עם זה הרבה. איך מסתדרים?
“מנסים לגייס עוד ועושים את הדברים הנוכחיים בכסף הזה. זה המצב הנתון. 2.2 מיליון ש״ח תקציב מדינה, ואז מבינים מאיזה צינורות אפשר להביא עוד כסף במדינה על בסיס תוכניות, זאת עבודה. עוד לא הגענו לספונסרים. כשאתה ממוקד צריך להחליט מה עושים ומה לא עושים”.
אוקיי אפשר ללכת לשר ולגייס עוד מהמשרד והמינהל, אבל הכסף האמיתי מגיע ממשאבים חיצוניים וזה חלק מהתפקיד שלך ושל אבי היו״ר. מה אתם עושים כדי שזה יקרה?
“אנחנו כן חושבים מחוץ לקופסא, אבל עובדים בשלבים, למה שספונסר ייתן את הכסף לגוף מסוים? הספונסר צריך לראות שהכסף הולך למקום מסוים ויש תוכניות נכונות, שהוא סומך על מי שמוביל את הפרוייקטים ושייצא לו ערך מסוים והוא נדבק למותג נכון. איגוד הטניס, בוא נלך 10 חודשים אחורה, הוא מותג בבעיה, עם עבר לתפארת אבל הווה בעייתי יותר. לכן גיוס הכספים זה בשלבים. קודם כל ללכת למדינה שהאחריות שלה על הטניס דומה לאחריות של האיגוד, המדינה צריכה לרצות שיהיה פה טניס, אנחנו רוצים להציל את הטניס, אחד ההישגים זה שהצלחנו להשיג תקציב להכנות אולימפיות למרות שהשחקנים המובילים שלנו עוד לא בקריטריונים של האולימפיאדה. המדינה הבינה שצריך להשקיע בהם כדי שהם יגיעו לשם. אחרי שהמדינה איתך, אפשר ללכת החוצה ולהשיג כסף משותפים לפרוייקטים. יש פה היום אנשים חיוביים, שמדביקים את האנשים פה בחיוביות. גם בעולם העסקי יבינו שעולם הטניס זה מותג שכדאי להתחבר אליו, אבל זה ייקח זמן ויקרה בשלבים ובינתיים נתמודד עם מה שיש”.
עצרתם את פרויקט האקדמיה הלאומית עד גיל 18, עצרתם אותו ברגע אחד. למה?
“כשמסתכלים על הפרויקט הזה היו בו הרבה דברים טובים, אבל גם דברים פחות טובים. לדוגמא, כל הכסף של איגוד הטניס, שהוא מעט מאוד, הלך לאוכלוסיית גיל מאוד ספיציפית באקדמיה, למספר שחקנים ספציפיים שלמעשה בתוך שכבת הגיל הם לא בהכרח היו השחקנים הכי טובים באקדמיה, ומצד שני לא נשאר כסף להשקיע לא בקטנים ולא בגדולים. זה אומר שכשמסתכלים על הפרויקט הוא נפלא, אבל כשהוא לא חלק מפירמידה שלמה הוא לא טוב. אני אומרת שצריך לטפל בכל הפירמידה במקביל בכסף שיש לנו. במקום לקחת הרבה כסף ולשים על 12 ילדים, בואו ניקח את הכסף ונחלק. לא יכול להיות ששחקן באקדמיה יקבל בשנה 120-100 אלף ש”ח תמיכה, ושחקן דייויס יקבל פחות מחצי. לא הגיוני שלא נטפל בגילאים הקטנים, ואז כשילדים בני 14 יגיעו לגיל 17, לא יצמחו ילדים קטנים. אז הרווחתי כמה שחקנים אבל הפסדתי ענף.
“לא באנו ועצרנו. אמרנו ‘בוא נשנה את התוכנית הזאת’. איגוד הטניס הוא איגוד שמאגד את כל המועדונים ומרכזי הטניס, לא צריך תוכנית שהיא שת”פ בין איגוד למרכז. האיגוד בהגדרה שלו הוא שיתוף פעולה של כולם. לשפה יש משמעות. אני רוצה לעבוד עם אמון הדדי, יש אינטרס משותף, אני לא מתחרה לא במועדונים ולא במרכזי הטניס וזה מה שניסיתי לשנות. ילד שגדל במועדון או ילד שגדל במרכז צריך לקבל מאיגוד הטניס את אותם הדברים. אני יודעת שהסיפור הזה עשה רעש בהתחלה כי הייתה בעיית אמון, אבל הפה והלב שלי שווים. אין לי פוליטיקה נסתרת. נשקיע בשחקני האקדמיה בדיוק כמו שנשקיע בשחקנים אחרים”.
מה קורה עם עולם טניס הנשים? שנים אחורה היה את דור הזהב של ציפי אובזילר ושחר פאר. בסופו של דבר הצלחות מביאות ילדים לטניס ופה אין הצלחה.
“אנחנו רוצים להביא אלפים לטניס ולייצר אלופים. לצערי היום אין הצלחות גדולות ומודלים לחיקוי, יש פה דור עם פוטנציאל מעולה עם לינה גלושקו, שביט קמחי, ניקול חירין, מיקה דגן פרוכטמן ועוד. יש שחקניות שאני מאמינה שאם ניתן להן את האקסטרה, נוכל לראות הצלחה. אצל בנות יש קושי מסוים, יש נטישה בגיל ההתבגרות, צריך לחשוב איך מתמודדים עם זה. להבין מה גורם להן לעזוב. נרצה להתחיל עם תוכנית מעטפת לטניסאיות עם מנטוריות, אולי זה מה שיעזור לשמר את הטניסאיות הצעירות”.
אם ניגע בנושא המתקנים, זה לא משהו שחסר בארץ. בווינגייט יקימו לכם בית לאומי בהשקעה כספית גדולה של המדינה, מה הפרויקט הזה?
“נכון שיש מתקני טניס, אבל אין אף מתקן ‘אינדור’ למעט קריית שמונה ואין אף מגרשי חימר. שחקן טניס לא יכול להיות טוב אם הוא לא מתאמן על חימר. מה קורה בגשם ושמש, איפה השחקנים מתאמנים? בווינגייט יקימו בית לאומי לטניס, אחת היוזמות זה להקים שם שמונה מגרשים, שלושה מחימר ובשאיפה חמישה מקורים. יהיו שם מקומות לצפייה, סוף סוף יהיה מקום לאימון נבחרות, היום אני משלמת להם על שעות מגרש לאימון. מאוד יכול להיות שבשלב הבא, לפי הפוטנציאל, אולי נחזור לימים הטובים ונקים שם אקדמיה. זאת מטרה ראויה אבל צריך לראות מה יקרה בשנתיים עד שזה יהיה מוכן”.
מה קורה עם רמת המאמנים? יש פה מאמנים אבל הם לא ברמה העולמית. איך דואגים לגדל מאמנים ולשפר את הקיימים?
“יש פה מאמנים, הם טובים, מחוייבים, אני כן חושבת שנכון לשלב ידע ולהפרות אותם עם מאמנים מחו״ל. לקחת מאמנים שעשו שחקנים וללמוד מהם. ככל שנוריד את האגו ולא נחשוב שאנחנו יודעים יותר טוב מכולם, זה רק יעשה יותר טוב. השאיפה היא לשלב דמות מקצועית מחו״ל כיועץ בכיר, לחבר אותו ללוות את המאמנים, את התוכניות, ואולי לשלב איפשהו בתוך המערך הזה מאמן מחו״ל”.
איך מייצרים מצב שהתמונה שיש לך ליד המשרד מהיכל מנורה, ברבע גמר הדייויס, חוזרת על עצמה פה?
“עובדים קשה. מורידים אגו ומתקדמים צעד אחרי צעד, אין פה קסם וזה לא יקרה מחר בבוקר. אבל כשהאנשים והתוכניות נכונות ויש אמונה במטרה זה יקרה. גם אנדי ויוני נכנסו אחרי עמוס מנסדורף ולא האמינו בהם, והם הוכיחו את עצמם עם עבודה קשה. גם לנו יש שחקנים עם פוטנציאל טוב ומאמנים טובים ורצון, אנחנו באים ממקום של לעשות ולהאמין בדרך. מנקים פה רעשים ושמועות. באים ממקום חיובי”.
איפה הטניס הישראלי יהיה עוד חמש שנים?
“אני מאמינה שעוד חמש שנים יהיו פה שחקנים במאייה הראשונה ולא מעט ב-200, זאת השאיפה ולשם נגיע. תנו לנו חמש שנים לעבוד בלי רעש, בואו לא נידבק לשמות שלא רלוונטיים היום בעולם הטניס”.
