בשנים האחרונות ובאופן טבעי מאוד יש לומר הדיון סביב מי הטניסאי הגדול בהיסטוריה רק הלך והתעצם. אם בעבר היה קונצנזוס די גדול סביב רוג’ר פדרר, הדעיכה שלו בשנים האחרונות לצד היכולת המצוינת של רפאל נדאל ונובאק ג’וקוביץ’ פתחו מחדש את הוויכוח המסעיר ויצרו סוג של מחנות אצל אוהדי הטניס.
אין ספק שהדיון הזה מרתק, מעניין, מסעיר וגם ראוי להרבה פרשנויות, ללא תשובה חד משמעית מי הגדול מכולם ולפחות בינתיים, כשאף אחד לא פתח איזה פער מוחץ מדי. בכל אופן, לא צריך להוציא את הוויכוח המדובר מפרופורציות, אלא בעיקר ליהנות מהדור הנוכחי, להעריך כל רגע שהם על המגרשים (אם לוקחים תארים על אחת כמה וכמה) ובעיקר להודות על כך שזכינו לראות את שלושת הפנומנים הללו בלייב.
גם כאוהד נדאל מושבע, שרוצה מאוד שהשור ממיורקה יסיים מעל כולם בטבלת המייג’ורים וייזכר כגדול מכולם, החוכמה היא לדעת להעריך את מה שהיריבים עושים, ובעיקר את ג’וקוביץ’ בשנים האחרונות. עם כל האהדה לרפא היה מרשים לראות לדוגמה את ג’וקוביץ’ גם בגיל 35 ואחרי שנה כל כך לא מאוזנת חוזר ובגדול להבריק על הדשא, מסתדר מול הביג-סרברים הטובים בעולם וגם חוזר מבור רציני ביותר של 2:0 במערכות, כפי שהיה מול יאניק סינר ברבע הגמר בלונדון.
להתייחס ליריבות הזו כפי שהכוכבים בעצמם לוקחים זאת, רק גורמים אחד לשני לשבור שיא אחר שיא ולקחת אותם לקצה, אבל לצד זאת גם הרבה פירגון. כפי שרפא בירך לאחרונה את נובאק, כפי שפדרר פירגן לנדאל על הזכיות באוסטרליה וברולאן גארוס, וכמו שנובאק ידע לברך את מלך החימר שהעיף אותו בשלב חצי הגמר בפאריס ולהריע לו על התואר שהניף בגיל 36 ואחרי קריירה כה שוחקת, שמי כמוהו יודע מה היא דורשת, נפשית ופיזית.
בהקשר לדיון עצמו, פדרר למרות שנותר מאחור נשאר אהוד ביותר, פחות בגלל כמות התארים יותר בגלל הקסם שהביא למגרש, כישרון שלא היה לאף אחד בידיים. נדאל סחף איתו אוהדים על המחויבות הבלתי מתפשרת למשחק, הלחימה, האינטנסיביות וכמובן האופי המרשים והצנוע. נובאק הוא הכי פחות אהוד כרגע, אבל גם מהצד שלו יש הסברים הגיוניים למי הוא הגדול מכולם – קר רוח, ווינר ברמות, הכי מגוון וגם הגיע לתקופה שהשווייצרי והספרדי היו בשיאם ועדיין הצליח לתת להם פייט רציני על הכתר.
הכתוב הוא טור דעה.
