רק בפאתי חודש אוגוסט הקודם, רועי הרמן עוד שיחק בהפועל רעננה מהליגה הלאומית. ספק אם אפילו הוא האמין שפחות משנה לאחר מכן, הוא ימצא את עצמו בגיל 22, הופך לליגיונר וחותם בבוטב פלובדיב הבולגרית.
המגן הצעיר, הספיק לחתום במדי בית"ר ירושלים הגדולה ולמרות עונה לא שקטה מקצועית וכלכלית, הוא הפך לאחד השחקנים היציבים והמוערכים אשתקד, כאשר כאמור התמורה הגיעה בדמות המעבר לקבוצה מהבלקן.
הרמן עדיין לא ערך את הופעת הבכורה שלו, כאשר לא שותף מול ארדה המקומית או מול אפואל ניקוסיה במסגרת הקונפרנס ליג, וזאת בתום תהליך מייגע של הוצאת אישור עבודה. כעת, בראיון מיוחד ל-ONE, הוא מתפנה לסכם את השנה המיוחדת שעבר, העתיד המקצועי וגם חושף את הטלאות שעבר במהלך הדרך, אותן הוא צלח והפך לשחקן מקצועני.
"למען האמת, הם צפו בי באיזשהו משחק. הסוכן פנה אליי ואמר לי שהמאמן התרשם ממני ורצה להביא אותי כבר בינואר עם כל אי הוודאות סביב בית"ר. הדברים פחות הסתדרו ופתאום לקראת הקיץ, קיבלתי טלפון והמאמן שוב רצה אותי. הוא דיבר איתי ואמר לי שיש לקבוצה המון שאיפות, שהיא רוצה לרוץ קדימה. זה עניין אותי", הוא מספר על תהליך המעבר.
היו לבטים?
"ישר נכנסתי לבדוק על הקבוצה ועל העיר. על כל מה שקורה במועדון הזה. למען האמת, לפני החתימה התייעצתי עם בחור בשם דניאל שאימן בישראל במחלקות הנוער. כעת הוא לקח תחת חסותו את מחלקת הנוער כאן. אני מכיר אותו המון שנים ובכלל לא ידעתי שהוא פה. הוא אמר לי ששווה לי להגיע לפה וככה קרה המהלך. דיברתי עם דני גרופר שמשחק בלודוגורץ והוא אמר לי שמדובר בליגה טובה. דיברתי גם עם כל מיני חברים של דן ביטון ששיחק פה והם נתנו לי רושם טוב".
לאן הקבוצה מכוונת?
"ללכת הכי גבוה שיש ובגלל זה הגעתי. הם סיימו במקום השלישי בעונה שעברה. אנחנו רוצים לרוץ הכי חזק בליגה".
בוא נחזור לקיץ. דיברו איתך בבית"ר על להישאר?
"הייתה וקיימת אי ודאות סביב כל השחקנים. איתי לא דיברו יותר מדי. עוזר המאמן דיבר איתי אבל לא הייתה איזושהי הצהרת כוונות. קיבלתי הצעה שקשה לסרב לה. לצאת בגיל 21 לאירופה, לליגה ראשונה, זה צעד קדימה ולא משנה לאיפה. עם כל הכבוד לליגה בישראל, הרבה יותר קל להתקדם מאירופה מאשר להישאר עוד בארץ. זה היה חלק מהשיקולים שלי כי לא רציתי להגיע למצב של חוסר ודאות. אתה לא יודע לאן הקבוצה הולכת, אם בונים על שחקנים צעירים בלבד. אם הייתה ודאות סביב בית"ר, אז זה ללא ספק מועדון שהייתי רוצה להישאר ולשחק בו".
"הייתה לי עונה שאקח אותה לכל החיים. ארצה בעתיד לחזור ולשחק עבור המועדון הזה, לא יכולתי שלא להבטיח את עתידי לקראת העונה הבאה. מצד שני, תראה מה עונה אחת בבית"ר ירושלים יכולה לעשות ולאן היא יכולה להביא אותך".
אומרים תמיד: "מי שלא שיחק בבית"ר, לא יכול להגיד שהוא שחקן כדורגל".
"אני מסכים עם זה חד וחלק. בשנה הזאת עברתי באמת הכול, אבל נהניתי מזה. למדתי ליהנות מהטוב וגם מהרע. התחשלתי ואני בטוח שאקח מהעונה הזאת הרבה לעתיד. ילד בן 21 שמגיע להיות שחקן הרכב בבית"ר ירושלים, עם כל הקשיים ועם כל המסביב, זה מחשל אותך. אני בטוח שבעתיד זה יעזור לי מאוד".
מה הדבר הכי ביזארי שאתה זוכר מהעונה הזאת?
"אתה מגיע לקבוצה ומיד לאחר שאתה חותם, הבעלים לוקח צעד אחורה. אתה עושה שלושה אימונים מאז שאתה מגיע וישר פותח בהרכב נגד הפועל ב"ש עם המון אוהדים. אתה מגיע לחורף, אתה משחק ולא יודע אם תקבל משכורת מחר. עליי זה פחות השפיע כי אני חייל, אבל יש אנשים שהם בעלי משפחות ויש להם חוסר ודאות. כולם נכנסו לסטרס. כל שחקן כדורגל בעולם בעשירי או בראשון לחודש נכנס לבדוק אם המשכורת שלו הגיעה. המועדון נכנס לסטרס, לא ידענו המון דברים ולא היו לנו תשובות למשך פרק זמן ארוך. גם לא הלך לנו כל כך טוב על המגרש והקבוצה נכנסה למעין בהלה".
כמה קשה זה היה לתפקד?
"תשמע, כל אחד לוקח את זה למקום אחר. מאז שאני זוכר את זה, גם שהיו לי בעיות בחיים האישיים, ידעתי לעשות את ההפרדה ברגע שאני עולה אל המגרש. להתנתק מהכול, לתת הכול ואני רק בזה. אחרי שאתה מסיים את המשחק אתה חוזר לצרות, לבעיות או לדברים הטובים שיש לך בחיים. בתור שחקן, אתה צריך לדעת לעשות את ההפרדה".
"בית"ר ירושלים זה המועדון הכי מתוקשר בארץ. כל דבר שקרה באימון יצא. ברגע שיוסי (אבוקסיס) הגיע הוא כן שמר על השחקנים. כי כן קרו דברים והם פתאום לא יצאו החוצה. אני מאמין שבשביל להיות קבוצה טובה, צריך לשמור על השחקנים. אתה רואה שבקבוצות הגדולות למשל, אי אפשר להיכנס למתחם האימונים. לא כל דבר יוצא. התקשורת היום מאוד משפיעה בארץ. היא יכולה להרים אותך גם אם אתה שחקן פחות טוב ומנגד להוריד אותך גם אתה שחקן מעולה".
ספר לי את המקרה הכי הזוי שקרה לך בבית"ר.
"אני זוכר את המשחק מול עירוני ק"ש בחוץ. קמנו בבוקר, איתמר ניצן ומקס גרצ'קין חולי קורונה. חצי מהקבוצה היו מרוסקים באוטובוס, אנחנו מגיעים למלון בצפון ולא מכניסים אותנו למלון כי יצאה כתבה שיש חולי קורונה בקבוצה. לא רצו לקחת סיכון. חיכינו שעתיים לבדיקות, כי זה מה שדרשו מאיתנו. כולם יצאו שליליים, אבל אני הרגשתי גמור. שיחקתי בהרכב ואני מרגיש עייפות, שמשהו לא בסדר. סיימנו את המשחק, אני מגיע לחדר ההלבשה מרוסק. אני מגיע הביתה ואומר לעוזר המאמן שיצאתי חיובי".
כמה העונה הזו ביגרה אותך?
"אני חושב שהמון. גם בפן המקצועי וגם בפן המנטלי. הייתי גר בהרצליה וכל יום נוסע שעה וחצי. הייתי מתחיל את היום שלי ב-6:30 בבוקר באימון וחוזר בשש בערב הביתה, אחרי שהייתי בבסיס".
כפי שתקראו מיד, הדרך של הרמן לבמה של הכדורגל האירופי לא הייתה פשוטה. המגן בן ה-22, מגיע ממשפחה של ספורטאים: אמו הייתה אצנית ואילו אביו דב ודודו מיקי ז"ל היו שחקני כדורסל. שניהם נחשבו לכישרונות מאוד גדולים בזמנו עם פוטנציאל להגיע רחוק, אבל עושה רושם שחסר להם האופי שיש להרמן הילד.
"ההורים שלי היו פחות מעורבים בקריירה שלי. אנחנו חמישה אחים והייתי מאוד עצמאי. יש שני אנשים ממחלקת הנוער של הפועל רעננה, שלקחו אותי בתור פרויקט. רוני קידר ועמי וזאנה. הם עזרו לי ודחפו אותי. הם הצמידו לי מאמן אתלטיקה ומאמן מנטלי. הם ראו שיש לי הרבה פוטנציאל, אבל שלא היה לי את הכוח להרים את עצמי מבחינה אישית".
מה הכוונה שלא הייתה לך את האפשרות להתרומם לבד?
"לא באתי מבית שהיה בו המון כסף. לא יכולתי לממן מאמנים אישיים. יצאתי לעבוד בגיל מוקדם והייתי משלב עבודה, בית ספר ואימון. כבר בגיל 14 הייתי עובד אצל דוד שלי. אחר כך עבדתי באולם אירועים במשך תקופה ארוכה ועבדתי בחנות של יוגורט ליד הבית. הייתי עובד במטרה לממן את עצמי. מגיל 15 לא ביקשתי כסף מההורים שלי וקיבלתי חוזה מקצועני רק בגיל 18".
אז איך שורדים ומגיעים ככה להיות שחקן?
"לומדים להסתדר. רוני ועמי חוו איתי הכול. יש גם את רפי יצחקי, ששינה לי את התפקיד מחלוץ למגן. היו לי בעיות בבית הספר ויום אחד הגעתי לשם והוא הגיע לכיתה עם המורה שלי. זה היה מטורף, זה המאמן שהכי פחדתי ממנו. הוא עשה איתה שיחה ואמר שאם לא אשנה את הגישה בלימודים, הוא לא ייתן לי להתאמן במסגרת הקבוצה. הייתי ילד קצת שובב, בלגניסט. היו לי קשיי למידה, לא יכולתי לשבת והייתי כל היום סביב הכדורגל".
"רצו לבנות לי תוכנית, איך להשתלב יותר בביה"ס. בסופו של דבר השתפרתי בלימודים וזה ביגר אותי גם ברמה האישית. היו המון אנשים שהיו מעורבים בחיים שלי וניווטו אותי".
בכל הזמן הזה גרת בבית? אבא היה בתמונה?
"היינו בקשר, אבל לא היינו גרים ביחד או נפגשים לעיתים קרובות. לא היה לי איתו איזשהו ריב. הייתי בחיים שלי והוא בשלו. אבל בכמה שנים האחרונות אנחנו יותר בקשר והוא היה מגיע למשחקים". (אגב, האבא דב מספר כיום בגאווה לחברים על בנו, עקב מקרוב אחרי המעבר לבית”ר ירושלים והיה גאה בדרך שעשה הילד, ת.ח).
אז הפכת לכדורגלן למרות רקע לא פשוט.
"אפשר להגיד. בגיל 18 עברתי פציעה במהלכה לא שיחקתי. נותחתי בדיוק שהוחתמתי על חוזה וכל משכורת שנכנסה לי הלכה על השיקום. ידעתי שבעתיד ייצא לי מזה משהו ולא התפשרתי על הבריאות שלי. אמרו לי שהסיכויים שלי להיפצע שוב עלו ושזה לא יהיה פשוט".
מה המטרות הלאה?
"לשחק בליגת האלופות. אני כל פעם מגשים חלום ועוד חלום. בגיל 15 הצבתי לעצמי מטרה להיות שחקן בנבחרות הצעירה. אחר כך רציתי להתקדם לקבוצה בליגת העל ובהמשך לאירופה. בינתיים, סימנתי וי על המטרות שלי בקריירה והמטרה הבאה היא להתקדם לליגה יותר בכירה ולהיות שחקן בנבחרת ישראל ולייצג את המדינה. ברגע שאעשה את זה, אוכל להגיד שניצחתי את כל הקשיים שלי".
