טור זה נכתב בשעה שישראל מצויה בעימות עם איראן. יש לקוות שעד שריקת הפתיחה של משחקי שמינית גמר ליגת האלופות כבר נהיה מאחורי התקופה הזו – ושהשקט יחזור לאזורנו במהרה. הלוואי ואמן.
ולעצם העניין. כספיח לשלב הפלייאוף, יש לעסוק בנושא החם ביותר: ככל הנראה (אלא אם אטאלנטה תעשה את הבלתי ייאמן), זו תהיה השנה ה-16 ברציפות ללא אלופה איטלקית בליגת האלופות.
יובנטוס, עמוסת הבעיות, כבר לא זוללת תארים כפי שעשתה בעבר. הגעתו של המאמן לוצ’יאנו ספאלטי במקום איגור טודור הייתה מעין פלסטר לבעיות עמוקות יותר – כלכליות וניהוליות. מאז 2020 האליפויות מתחלקות בין המילאנזיות לנאפולי, ויובה, שהייתה אימפריה של ממש, הפכה כמעט בלי ששמנו לב לעוד מועדון בצמרת, אך לא כזה ששולט בה. ועדיין, מועדון שמאכלס כישרונות כמו דושאן ולאחוביץ’, ג’ונתן דייויד וקנאן יילדיז, היה אמור להגיע לשמינית הגמר על חשבון גלאטסראיי. כנראה שליברפול תדיח את הטורקים, אך עצם העובדה שהם עברו קבוצה שבעבר הייתה מדלגת מעליהם בעיניים עצומות – אומרת הרבה.
אינטר, מצידה, הודחה באופן מפתיע מאוד. ממנה ציפו להגיע לפחות לחצי הגמר. סגנית פ.ס.ז’ בעונה שעברה נמצאת בדרך לאליפות הסרייה A, עם עונה נהדרת של לאוטרו מרטינס וסיוע משמעותי ממרקוס תוראם. ההפסד לבודה/גלימט הנורבגית הגיע משום מקום, וייתכן מאוד שבקיץ המאמן כריסטיאן קיביו וכמה מחניכיו ישלמו את המחיר. בניגוד ליובה, אינטר עדיין יכולה לזכות בדאבל המקומי – ולכן תפנה לשם את כל המשאבים הנדרשים.
לסיכום, הכדורגל האיטלקי מרים את הראש מדי פעם, אך נדמה שהוא עדיין מצוי בשקיעה. ניאלץ להמתין לפחות עוד שנה כדי לראות שינוי מגמה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
