עם ההבנה שמסי כנראה עוזב, תם עידן בכדורגל העולמי. מתישהו אולי תצא סדרה בסגנון "הריקוד האחרון" על הקבוצה הזאת, וכל מה שהיא עשתה לכדורגל ב-15 השנים האחרונות. זכינו לראות קבוצה ענקית, שבמשך עשור וחצי הייתה הקבוצה הכי פופולרית בעולם, וכל זה תוך הצגת כדורגל ייחודי ויפה לעין. אני רוצה להעביר בטור זה את החוויה של אהדת ברצלונה מנקודת מבט של אלה שגדלו בשנות ה-90. מי שגדל בישראל בתקופה הזו סבל מחסכים בכל מה שקשור לשידורי כדורגל, ויכול רק לומר תודה ששידורי הליגה הספרדית התחילו ממש באותם שנים בהן ברצלונה עלתה לגדולה (עם הגעתו של רונאלדיניו). זכינו ממש לגדול עם השחקנים האלה. רבים מאיתנו ראו בשידורים ישירים את תחילת דרכו של מסי בבוגרים – דבר שלא נוכל להגיד על אף כדורגלן ענק שקם לפניו.
כשהייתי ילד, היה קשה מאד לעקוב אחרי הכדורגל העולמי. כמעט ולא היו שידורים, והמידע היחיד על הספורטאים מהעולם היה מהעיתונים או "יומן ספורט" (מי שזוכר). הכרנו קצת את הכוכבים של נבחרת ברזיל, ראינו מדי פעם את מייקל ג'ורדן, וזהו בערך. פעם ב-4 שנים היה מונדיאל, ובמונדיאל נפלו עלינו 3 שידורי כדורגל ביום לחפש גיבורים חדשים. במונדיאל 98 התאהבתי באלן שירר ובריבאלדו, ושם התחילה האהדה שלי לניוקאסל ובעיקר לברצלונה, שנחשבה אז לקבוצה טובה ששיחקו בה שמות ענקיים, אבל לא הייתה מספיק יציבה כדי להיחשב לקבוצה מהטופ האירופי. אפילו פיגו, שהיה אחד הכוכבים הגדולים, חצה את הכביש לריאל מדריד שנחשבה אז לקבוצה מוצלחת בהרבה. הרבה ילדים אהדו אז את מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, ריאל, יובנטוס ומילאן, אבל אני חושב שהייתי מהבודדים שאהדו את ברצלונה.
בקיץ 2003 בארסה בדיוק סיימה שלוש עונות גרועות (6, 4 ו-4 בליגה) וכמעט שלא היוותה כוח מאיים באירופה. באותו קיץ ברצלונה קנתה מפ.ס.ז' את רונאלדיניו, שחקן כדורגל מלהיב שהכרנו ממונדיאל 2002, אבל עדיין לא הוכיח את עצמו ברמת הקבוצות. רונאלדיניו היה זה שהתחיל את התהליך להפיכת בארסה לאחת הפופולריות בכל הזמנים. בארסה פתחה גרוע את עונת 2003/4, אבל באמצע השנה חל שינוי והקבוצה רצה לסדרת ניצחונות וסיימה במקום השני. הניצחון הכי יקר ומשמעותי היה הראשון על ריאל מדריד מזה 4 שנים (!), 1:2 בברנבאו במחזור ה-33. בדקה ה-86, במצב של 1:1, רונאלדיניו הקפיץ כדור קשתי לצ'אבי, שהמשיך מהאוויר מעל קסיאס ולרשת, מהלך גאוני. זה היה הרגע שבו התחלתי להאמין שהקבוצה הבינונית הזאת יכולה להפוך למשהו מיוחד.
בעונה השנייה של רונאלדיניו הוא כבר הוביל את הקבוצה לאליפות, וזכה בכדור הזהב לשנת 2005. לא היה אז חובב כדורגל שלא הכיר אותו, והוא היה מבצע כמעט בכל משחק מהלכים מדהימים. באותה שנה ברצלונה ניצחה 0:3 בברנבאו בתצוגת תכלית שלו, והקהל של ריאל מדריד קם ומחא לו כפיים. באותו ערב קם מלך חדש באירופה, והתחיל גם הבאזז סביב ברצלונה. הגול שלו נגד צ'לסי בשמינית גמר ליגת האלופות, כשהקבוצה שלו עם הגב לקיר (לרגע שם אותה בעמדת ניצחון), היה אחד הגדולים שראיתי בחיי. בנוסף, במחזור ה-35 של אותה עונה עלה למגרש ליונל מסי (אז ילד בן 17), והבקיע את שער הבכורה שלו ממסירה של רונאלדיניו.
בעונת 2006 ברצלונה כבר זכתה בליגת האלופות ובאליפות שנייה ברציפות, ושם כבר היה ברור לכל שהתחיל העידן שלה. כל חובב כדורגל אהב אותה, כי היא הביאה כדורגל כיפי ושונה. רונאלדיניו הגיע למונדיאל 2006 בתור אייקון עולמי והכוכב הבלתי מעורער של הכדורגל. זו לא הייתה רק היכולת על המגרש, אלא גם הלוק, הפרסונה, הזכייה במונדיאל 2002 והחיוך הנצחי. לא הכרתי עוד שחקן שהיה גם וירטואוז, גם אישיות וגם ווינר ברמות האלה, חוץ מכריסיטיאנו רונאלדו. בשנתיים שלאחר מכן בארסה המשיכה להיות פופולרית, צ'אבי, מסי ואינייסטה הפכו להיות שחקנים מפחידים, רונאלדיניו ידע עליות ומורדות, וזה לא הספיק כדי לזכות בתארים. בסוף 2008 רונאלדיניו עזב למילאן, ומכאן והלאה החלה תקופת השיא של בארסה, התקופה של גווארדיולה.
בתחילת עונת 2009 בארסה ניצחה כמעט בכל משחק, בכל מגרש, כשהיא מבקיעה 5-4 שערים בכל פעם ומחזיקה בכדור מעל 60 אחוז מהזמן. קבוצות פחדו לשחק מולה, והיא חזרה להיות הטובה באירופה. צ'אבי ואינייסטה היו מדהימים, הנרי ואטו הבקיעו כמעט בכל משחק, ומעל כולם היה כמובן מסי בעונה שבה זכה לראשונה בכדור הזהב. העונה נגמרה עם זכייה בכל התארים – אליפות, גביע, ליגת אלופות – וכל זה תוך הצגת כדורגל סוחף וניצחונות אדירים כמו ה-2:6 המפורסם על ריאל מדריד. ב-2010 הקבוצה זכתה באליפות נוספת, אבל הפסידה בחצי גמר ליגת האלופות לאינטר אחרי בונקר של מוריניו. באותו קיץ נבחרת ספרד – שבהרכב שלה היו 7-6 שחקנים מברצלונה– זכתה במונדיאל בדרום אפריקה.
עונת 2011 נפתחה עם ה-0:5 מול ריאל מדריד בדרך לאליפות 3 ברציפות, ונוספה לכך גם זכייה בליגת האלופות. שם כבר הייתה החותמת לכך שזו קבוצה ווינרית ואיכותית כמו שלא ראינו הרבה שנים, אם בכלל. השחקנים החלו לצבור פופולריות חסרת תקדים – פויול נחשב לשחקן נשמה מהגדולים בכל הזמנים, פיקה התחיל לצאת עם שאקירה, צ'אבי ואינייסטה הפכו לסמל למצוינות, ומסי היה על תקן מייקל ג'ורדן. כמעט בכל מקום שהלכת ראית ילדים עם חולצות של ברצלונה. בדיעבד, מבחינת דומיננטיות, שנת 2011 הייתה שנת השיא של ברצלונה – כי אחרי 3 שנים כל כך טובות היה נראה שאין קבוצה שיכולה לעצור אותה.
בשנים שלאחר מכן ברצלונה המשיכה להבקיע בצרורות, לזכות באליפויות, הגיעה תמיד לרבע גמר ליגת האלופות וגם זכתה שוב בצ'מפיונס (2015). מסי הבקיע ובישל בלי סוף, הפך לשחקן (לדעתי) הטוב בכל הזמנים, ונבחר למצטיין במונדיאל 2014 (למרות שהפרס הגיע למולר). בעשור האחרון גם ריאל מדריד הפכה להיות קבוצה מטורפת שזכתה בליגת האלופות 4 פעמים, והקלאסיקו נחשב במשך עשור לאחד המפגשים הכי טובים בעולם הכדורגל. רונאלדו וראמוס תרמו רבות לדימוי ולווינריות של ריאל מדריד, אבל איכשהו תמיד הרגיש שברצלונה ומסי פופולריים יותר – גם אם לפעמים ריאל הייתה הקבוצה המצליחה יותר. אין ספק שהיריבות הזאת תידלקה באופן משמעותי את הכדורגל העולמי ב-15 השנים האחרונות, והעובדה שלברצלונה הייתה יריבה כל כך חזקה עם כוכב כל כך גדול רק הוציאה ממנה את המיטב.
אבל לכל דבר יש סוף. אחרי ההשפלה מול באיירן הרגשתי ריקנות גדולה. לא היה אכפת לי מההפסד – ידעתי שבאיירן ינצחו אותנו – אבל הרגשתי שמשהו נגמר. ברצלונה, שבמשך עשור וחצי הייתה קבוצה מפחידה שיכולה להתפוצץ על כל יריבה בכל מגרש, הקבוצה שלדעת רבים שיחקה את הכדורגל הכי מהנה באירופה עם לפחות שניים מהשחקנים הגדולים בכל הזמנים (מסי ואינייסטה), הגיעה לקיצה. אני אתגעגע מאוד לא רק למשחקים המכריעים, אלא גם למוצ"שים החורפיים האלה, בהם אף אחד לא יוצא מהבית, ונשאר רק לשבת מול המסך ולראות קבוצת כדורגל מדהימה – לא חשוב מי היריבה. רונאלדיניו, ניימאר, צ'אבי, אינייסטה, מסי, דני אלבס, סוארס – מישהו מהם בטוח יעשה משהו מעניין. כולם מדברים תמיד על מסי (ובצדק), אבל כמו שכתבתי בהתחלה – רונאלדיניו היה זה שהתחיל את הכל, וכיף לצפות בקבוצה הזאת כבר 15 שנה.
מעבר לפן הספורטיבי, ואולי רבים מהדור שלי יזדהו איתי, הרגשתי גם כאילו זאת עוד הוכחה לכך שאני מזדקן – הקבוצה אותה אהדתי מאז שאני ילד כבר לא תחזור להיות מה שהייתה. השחקנים האלה, שאני זוכר את תחילת הדרך שלהם, כבר מתקרבים לסוף הקריירה. אני יכול להבין למה הרבה טיולי בר מצווה היו טיסה למשחק של ברצלונה – כי לפחות בשבילי הרגע בו ראיתי אותם לראשונה היה הרבה יותר אטרקטיבי מאשר להיות ביורודיסני או בניו יורק. כשאתה כל כך מחובר למשהו, הוא ימשוך אותך הרבה יותר מכל חוויה אחרת, גדולה ככל שתהיה.
אפקט ההרתעה נגמר. בארסה הגיעה לחצי גמר הצ'מפיונס רק פעם אחת ב-5 השנים האחרונות, ובזמן הזה צמחו באירופה קבוצות הרבה יותר טובות. בהקשר של הווינריות, ההשוואה לשיקגו בולס היא לא במקום, אבל בהקשר של קידום הענף – אני חושב שיש דמיון רב, והיריבות עם ריאל מדריד תרמה לכך המון. אז בפעם האחרונה אני רוצה להגיד תודה לקבוצה הזאת, שעיצבה את אהדת הכדורגל שלי ושל רבים אחרים בדור שלי, ואני כולי תקווה שיום אחד תצוץ קבוצה חדשה עם גיבורים חדשים ויריבה אדירה, שתוכל לעצב מחדש את הכדורגל העולמי ולעשות שוב לכדורגל את מה שברצלונה עשתה לו.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
