אני זוכר שכילדים קמנו לפנות בוקר כדי לראות את ישראל משחקת מול אוסטרליה. לא אשכח את הגול המדהים של אליל נעוריי, אלי אוחנה, בשידורו הבלתי נשכח של ניסים קיוויתי האגדי. בעקבות אותו משחק קמנו שוב לפנות בוקר כדי לראות את הנבחרת נלחמת מול קולומביה ומפסידה 1:0 אחרי משחק הירואי.
אני כמובן לא שוכח את הזכיות המרגשות של נבחרת העתודה בכדורסל באליפות אירופה, ובטח שלא את מאיר איינשטיין שמנסה להירגע אחרי השער של אלון עטר בפארק דה פראנס. גם במשחקים האולימפיים מרגש לראות את הספורטאים שלנו בכחול-לבן, וזה שוב מפעיל את בלוטת הרגש.
האולימפיאדה הראשונה שלי הייתה אי-אז ב-1984, כשקמנו שוב מוקדם בבוקר והלכנו לבית של חברים שהיו היחידים במושב עם טלוויזיה צבעונית, כדי לראות את טקס הפתיחה – ותודה לאיתמר ולכל משפחת טסלר שסבלו אותנו. מהמדליה הראשונה של יעל ארד בברצלונה 92’, דרך הפוסטר שלה ושל אורן סמדג’ה שחולק בעיתונים ועד היום, ועד מדליית הזהב הראשונה של גל פרידמן, וכמובן כל המדליות שהגיעו אחר כך.
בקיצור, הבנתם אותי. נבחרות ישראל וספורטאים ישראלים מרגשים אותי – אבל ממש. אז נכון שמדובר במשחקים מול קפריסין במוקדמות, ונכון שקרענו אותם במשחק הראשון ב-40 הפרש… אז מה? הנבחרת היא שלנו, ותמיד נאהב אותה – בטח עכשיו, כשהאריה שואג.
אני מודה – משחק של הנבחרת שלנו עושה לי את זה, לא משנה באיזה ענף. תמיד לראות את החבר׳ה בכחול-לבן עומדים יחד ושרים את התקווה. זה מרגש אותי, לעיתים עד כדי לחלוחית בעין. בזמני מלחמה הרגש והחיבור מתעצמים עוד יותר.
אל אל ישראל!
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
