"איזה פראיירים היינו כשלא לקחנו דאבל", אומר היום, 47 שנה אחרי, יהודה (יודל'ה) שהרבני, כוכבה הגדול של הכח-מכבי רמת גן. תחשבו על כך: רק חמישה מועדונים מאז קום המדינה חתומים על ההישג של זכייה בדאבל (מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים ומכבי נתניה), והכח הייתה אמורה להיות הקבוצה השישית, לו רק ניצחה בגמר הגביע של 1972/73 את הפועל ירושלים. כן, הכח, זו שיורשיה משחקים כבר תקופה ארוכה בליגה א', השלישית בישראל.
זהו סיפורה המדהים של הכח-מכבי רמת גן, שנסקה לגבהים במשך 15 שנה, מלכת שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, שזכתה בתקופה ההיא בשתי אליפויות ושני גביעים – ועוד הספיקה להחמיץ דאבל. סיפור של מועדון שניהולו היה תרכובת של שרידי הכח וינה היהודית שזכתה באליפות אוסטריה ב-1925, יורשיה הייקים בת"א, אנשי שכונת שפירא בת"א וכמובן התאגדות עם מכבי רמת גן. והיו שם סיפורים רבים ובלעדיים בכדורגל הישראלי לדורותיה. הכח הבליחה בתחילת שנות ה-60, נדחקה לשוליים לקראת תחילת שנות ה-80 והתפרקה מנכסיה.
משה יחיאל, יהודה שהרבני ואיציק פוזמנטירמשה יחיאל, יהודה שהרבני ואיציק פוזמנטיר
"איזה פראיירים היינו" משה יחיאל, יהודה שהרבני ואיציק פוזמנטיר
(צילום: עוז מועלם)
שחקני עונת 1964/65שחקני עונת 1964/65
שחקני עונת 1964/65
(צילום: באדיבות ארכיון הכח רמת גן)
לפגישה איתנו בפארק גני יהושע השבוע מופיעים יודל'ה שהרבני (75), מושיקו יחיאל (69), מלך הנגיחות ואחד השחקנים הבכירים בארץ בתקופה בה שיחק, צ'יקו פרקש, החלוץ הכל-יכול, טנק של ממש במושגי כדורגל, כיום בן 73, ואיציק פוזמנטיר, 67, שניהל את הכח מתחילת שנות ה-80. טפו-טפו, הם נראים נהדר. כאילו לא חלפו 50 שנה, אני אומר לעצמי, כמי שסיקר את משחקיהם כשהייתי בשנות ה-20 וה-30 לחיי.
אז יודל'ה, אתה יודע מה דאבל היה עושה להיסטוריה שלכם? איך פספסתם את הגמר מול הפועל ירושלים? "בגלל ההכנות למשחק. שלחו אותנו כאילו למחנה אימון בטבריה, אבל בלי אימונים".
"לא עשינו שם כלום חוץ מלאכול, לישון ולבלות", אומר שהרבני, כוכב כדורים חופשיים ברמה של איציק זוהר וז'וזואה הפורטגלי של הפועל ב"ש.
"אל תעליב את יודל'ה, הם לא התקרבו אליו", נחלץ פוזמנטיר לאגף הדירוגים וההשוואות.
יחיאל: "הסוף היה שממחנה ההכנה, כביכול בטבריה, הגענו עייפים לגמרי והפסדנו. מבחינתנו זה פשוט היה מחנה לא מקצועי".

מאליפות באוסטריה לאליפות בישראל

לכל אחד מראשי ושחקני הכוח היה כמובן רקע אחר. פוזמנטיר, למשל, היום בן 67, שהיה בסגל בתקופת האליפויות השנייה, הוא דור שני במועדון. אביו, אברהם, היה שחקן הקבוצה בגלגולה תחת שמה הראשון בישראל, הכח ת"א, בין הקמת המדינה ל-1956. "הקטע שלי, כילד, היה אחרי שהייתי מסיים יום לימודים. הייתי שם את התיק בבית ורץ לגלי-גיל כדי לראות אימון של לופא קדוש. לא רק בשבילי, אלא בשביל כל הילדים הוא היה סוג של 'אלוהים'. הערצנו אותו. אני זוכר משפט אחד שתמיד היה אומר: 'בכדורגל יש שתי אפשרויות – או שאתה מנצח או שאתה לא מפסיד'. ככה הוא ראה את המשחק".
איציק פוזמנטיראיציק פוזמנטיר
"לופא קדוש היה סוג של 'אלוהים' עבורנו". איציק פוזמנטיר
(צילום: עוז מועלם)
במשך השנים הקבוצה, ממשיכתה הצנועה של הכח וינה האגדית, התאחדה עם השחר כפיר (קבוצה משכונת שפירא), ובכך למעשה הפכה את השכונה הדרומית למעוז האוהדים. שלמה לוי ז"ל, חלוץ הקבוצה שנודע בבעיטות המספרת הווירטואוזיות, מעין ערן זהבי של התקופה ההיא, היה הכוכב הגדול אז. בהמשך יעבור להפועל רמת גן ויזכה עמה באליפות ההיסטורית.
האיחוד החדש קיבל מעיריית רמת גן את מגרש גלי-גיל, שהיה באזור בו ממוקם כיום מתחם הבורסה, כצ'ופר על איחוד נוסף עם מכבי רמת גן. איש לא שיער בשעת הקמת האיחוד כמה רחוק המועדון מסוגל להגיע. מתקן גלי-גיל הכיל את מגרש הכדורגל ובריכת השחייה האולימפית שבה נערכו התחרויות המרכזיות במדינה. במגרש עצמו הצליחה הכח-מכבי לקפוץ ב-1962 לליגה הבכירה, ולאחר שנתיים נוספות, בדיוק בעונה שלאחר זכיית יריבתה העירונית הפועל רמת גן באליפות, גם הכח עשתה זאת.
קדוש המצוין הגן על השער, אהרון (קפי) קפיטולניק בעל הנוכחות היה הבלם, לצידו דני הפטל. שחקני ההגנה והקישור אלי מרמור וגדעון שרר נסעו אחר-כך ללמוד בארה"ב ושיחקו פוטבול הודות לבעיטות החזקות שלהם. גדי צלניקר ז"ל היה הסקורר.
המחזור האחרון היה מתוח המיוחד כאשר שלוש קבוצות נאבקו על התואר. הפועל פ"ת, שהייתה דיירת קבע בצמרת בתקופה ההיא, הפועל ת"א והכח בניסיונה הראשון. הקבוצה מגלי-גיל, עם קהל גדול של כ-7,000 צופים במשחקי ההכרעה, ניצחה במחזור האחרון 1:3 את מכבי ת"א, הפועל ת"א הפסידה 1:0 בנתניה והכח, שאותה אימן איציק שניאור, זכתה באליפות ראשונה בתולדותיה הודות להפרש שערים עדיף על הפועל פ"ת. "אני זוכר את זה כמו היום", אומר משה יחיאל, "עדיין הייתי שחקן נוער בהכח וגם אוהד. "נתליתי על הגדרות מרוב אושר ונחבלתי. כשחזרתי, אימא שלי חקרה אותי מאיפה הפציעות האלה".
הכח היה מועדון שהעסיק את מיטב מאמני הצמרת. כאמור, איציק שניאור שלקח אליפות, אדמונד שמילוביץ', אליעזר שפיגל, שעוד יזכה באליפות השנייה, הם רשימה חלקית. שהרבני הגיע להכח אחרי שלא רצו אותו בנערים של הפועל רמת גן. "אני זוכר שהמאמן שם קרא לי ואמר 'שמעתי שאתה תלמיד טוב, אז כדאי לך להתרכז באימונים'. זה היה רמז לגבי הכישון שלי כשחקן, בעיניו. באופן טבעי, הלכתי לנערים של הכח, ובמקרה אחד המשחקים הראשונים שלי היה מול אותה הפועל רמת גן. הבקעתי צמד וניצחנו. אחרי המשחק אני רואה את המאמן שלא האמין בי, מסתכל עלי, ואחר-כך אומר: 'למדת לשחק כדורגל, הא?'".
משה יחיאלמשה יחיאל
"אחרי שזכינו נתליתי על הגדר מרוב אושר ונחבלתי". משה יחיאל
(צילום: עוז מועלם)
הכח המצליחה נאלצה לגרד כל מיני אמצעים לקיומה. למשל, גובה המשכורות היה תלוי בכמות הקהל. יחיאל: "בימי גשם הייתי מוציא את הראש מהבית בימי שישי בערב לראות מה מזג האוויר. ידענו שאם יהיה גשם, ההכנסות יתמעטו".
בין האליפויות, ב-1968/69, הכח זכתה בגביע המדינה הראשון שלה בזכות ניצחון בגמר על מכבי שעריים. שנתיים לאחר מכן שיחזרה את המבצע וגברה על מכבי חיפה 1:2. הקבוצה שהייתה בליגה השנייה בשנות ה-50, הפכה למלכת הכדורגל בשנות ה-60. והיא עדיין לא שבעה.
שחקני משחק גמר הגביע ב-1969שחקני משחק גמר הגביע ב-1969
שחקני משחק גמר הגביע ב-1969
(צילום: באדיבות ארכיון הכח רמת גן)

יוסף המסדר

בינתיים, הצטרף להנהלת המועדון יוסף (יוסקאי) מזרחי, שנודע בתחום ההימורים, מה שהעמיד את חייו בסכנה מתמדת. מצד אחד, ההנהלה מינתה את יוסף שפירא, בנו שמעון, וחבריו הייקים ובהם קורט גרין, ומצד שני יוסקאי. "לשפירא הייתה חנות לתיקים ברחוב אלנבי 60 בת"א. אם הייתה לו בעיה בקבוצה, הוא היה פשוט שולף תיק חדש מהמדפים ומעביר אותו. 'זו מתנה לאשתך'", נזכר שהרבני, וכך פתר בעיות.
"יוסקאי. בניגוד למעמד המנהל בשנים האלה", אומר שהרבני. "לא היה רק מחזיק טכני בכרטיסי השחקן. הייתה לו השפעה על בחירת המאמן וגם על הרכב השחקנים. הוא לא קבע, אבל מאוד התחשבו בו. הוא ידע לפתור סכסוכים שהתגלעו. פעם הייתי חייב ללכת לשיעור באוניברסיטה אחרי האימון. המאמן לייזר שפיגל דרש ממני לא ללכת ולהישאר במועדון. לייזר המשיך שמצידו אני יכול לא להגיע מחר לקבוצה. יוסקאי שמע, ומיד פתר את הבעיה עם שפיגל".
יוסקאי גייס למועדון כל כישרון אפשרי. למשל מושיקו יחיאל. מושיקו, שעמד לסיים את תקופתו בקבוצת גדנ"ע יהודה שזכורה כאחת החממות הגדולות ב-20 השנים הראשונות של המדינה, פנה להפועל פ"ת, שהיו לה קשרים בצמרת צה"ל, כדי שתסדר לו שרות בקריה בת"א. בפ"ת היו בטוחים שהוא שלהם. "הייתי אז נער ופתאום באמצע העבודה אני רואה מכונית פליימות' מהודרת, והתבקשתי להיכנס למושב האחורי. ראיתי את יוסקאי במושב הנהג. 'ילד, אתה כאוהד הכח לא תשחק אצלנו בקבוצה?' הוא שאל בציניות דעתנית". יחיאל אמר שלום לפ"ת והצטרף לקבוצה שרצה לשחק בה באמת, הכח.
ואז הגיע ה-21 בינואר 1972. העבריין אברהם אקרישבסקי ושותפו שמעון מנחם בעל הכינוי "בעבוע" שמו להם למטרה לרצוח עוד אותו לילה את יוסקאי. לפי העיתונים, יוסקאי הודיע שהוא עומד לחשוף שיטות הימורים בקובייה וקלפים. לאקרשיבסקי ולבעבוע הובטח פרס של 30 אלף לירות אם יצליחו לחסל את יוסקאי. הם פיתו אותו להגיע לכרם התימנים ושם ירה בו מנחם שלושה כדורים. הם נמלטו, יוסקאי הספיק לגרור עצמו שותת דם לכביש, נכנס למונית ושם נפח את נשמתו, לא לפני שפלט: "אקרישבסקי ובעבוע הרגו אותי".
עבור הכח זה היה הלם ענק. האיש שידע לפתור כל בעיה הלך. המקרה היחיד בארץ שבו נרצח מנהל בקבוצה בכירה. יחיאל: "לילה לפני כן הוא הסיע אותי הביתה. ביקש שאתכונן ואשן טוב לקראת משחק שעמדנו לקיים. פשוט לא תאמן סמיכות המקרים הזו".
רק שמבחינת כדורגל העסקים נותרו כרגיל. הקבוצה דרסה. מבנה השחקנים היה מאוד פיזי בהשוואה למה שהורגלו כאן. השמירות האישיות על צ'יקו פרקש התחילו עוד לפני שהקבוצות עלו על המגרש – אבל הוא לא חס על היריבים. "הוא עשה להם בלגנים", אומר שהרבני ומתכוון ליריבות. "אולי העובדה שהייתי בגובה 1.90 מ', מאוד גבוה לחלוץ בזמן ההוא, עשה את ההבדל", מוסיף צ'יקו, שזומן באותה תקופה לנבחרת ישראל.
צ'יקו פרקשצ'יקו פרקש
חלוץ גבוה "שעשה בלגנים" ליריבות. צ'יקו פרקש
(צילום: פרטי)
מלך השערים של הליגה היה יהודה שהרבני, 21 שערים. מאחר שבין שתי האליפויות עברו שבע עונות, הסגל התחלף. רק שהרבני והפטל נותרו. בין המצטרפים, גם בלם הנבחרת רוני שורוק, המפציץ פרקש וכמובן משה יחיאל.
"היינו אמורים להבטיח את התואר עוד כמה מחזורים לפני הסיום בניצחון על מכבי פ"ת. הובלנו 1:4 ודני דבורין ב"שירים ושערים" אמר שהליגה הסתיימה והכח זכתה באליפות. רק מה? פ"ת התעוררה, אנחנו נרדמנו ונגמר 4:4. האליפות עוד לא הוכרעה. לפני זמן קצר פגשתי את דבורין והוא התוודה: למדתי מהמקרה, מאז לא הייתי אומר שמשחק הוכרע אפילו אם התוצאה גבוהה".
מאז הרבה השתנה, אבל דבר אחד לא – אותה שאגה שהרעידה את המגרש בגלי-גיל: "הך-הך, הכח!".
שחקני משחק האליפות ב-1973שחקני משחק האליפות ב-1973
שחקני משחק האליפות ב-1973
(צילום: באדיבות ארכיון הכח רמת גן)

הסכסוך על וינטר

ברקע המצב הנוכחי עומד הסכסוך בין הכח מכבי ר"ג, שקדמה, להכח ר"ג העכשווית המשחקת בליגה א'. עיקר העימות הוא על עתידו של אצטדיון וינטר, המכיל 8,000 מקומות ישיבה.
יו"ר ועד למען המכבי ברמת גן, הגוף שאמור, מבחינת הכח המקורית, לתפעל את וינטר, בוקי נאה, אומר: "בשנים האחרונות הכח, שאוחדה עם מכבי רמת-עמידר, 'מדדה' בליגה השלישית. בעליה, גל יוסף, אוחז בה רק בגלל טענתו שמגרש וינטר שייך לו. הוא אינו משקיע כסף בקבוצה והיא הולכת ומדרדרת. מרבית שחקני הקבוצה מלאים טענות על משכורות שלא משולמות. בעלי הקבוצה מסרב לדבר עם אוהדי הקבוצה שטוענים שאינו משקיע בה ואין ברצונו להחזירה לליגה גבוהה יותר. הקרע הזה גורם לכך שלמשחקי הקבוצה מגיעים כמה עשרות אוהדים בלבד. ב-2019 הקימו האוהדים את קבוצת הכח גלי גיל רמת גן שתשחק בעונה הבאה בליגה ג'".
"מגרש וינטר הוחכר ב-1973 לעמותה למען המכבי בר"ג, ועד ציבורי, ל-198 שנה. הוועד הזה נותן 'זכות שימוש' לקבוצת הכוח ושומר עליו למען הדורות הבאים. בשנים האחרונות החליט הבעלים של קבוצת הכח עמידר שהמגרש שייך לו, שהוועד לא קיים והוא מתכוון להקים במתחם השייך לו מגרש כדורגל חדש על שם משפחתו ולמכור את הנוכחי עם הקבוצה.
סכסוך על האצטדיון. וינטרסכסוך על האצטדיון. וינטר
סכסוך על האצטדיון. וינטר
(צילום: אורן אהרוני)
"ביוני 2020 פנה הוועד בבקשה לפסק דין הצהרתי שיקבע מי בעל זכות החכירה במגרש ומי בעל זכות השימוש בו. גל יוסף טרם הגיש כתב הגנה".
איציק זויגי, מנכ"ל הכח, הגיב: "ניפגש בבית המשפט".