היסטוריה באליפות אירופה
(צילום: שמוליק דודפור)
כמה פעמים כבר צפיתי בשידור החוזר של רגע ההכרזה על אנסטסיה גורבנקו כאלופת אירופה בשחייה ב־200 מטר מעורב? לא ספרתי, אבל אני כבר מכיר אותו בעל פה ועשר אצבעות לא יספיקו... היה משהו מיוחד מאוד בהישג של הישראלית בת ה־17, גם בגלל צירוף המקרים שהוביל אותה להישג בדיוק בסיומו של מבצע "שומר החומות". שחיינית משלנו עולה על הפודיום, מניפה את דגל ישראל, בתוספת מילים חמות והקדשה למולדת: "זה היה כדי להוכיח שאנחנו מדינה חזקה". אין טוב ומחמם את הלב מזה.
רבים התפעלו מגילה הצעיר יותר מהזכייה עצמה, אבל אם היו בודקים בהיסטוריה של השחייה העולמית והישראלית היו מגלים כי הרבה שחיינים מצליחים כבר נחשבו כמעט זקנים בגיל הזה, ופריצת הדרך שלהם הייתה בכלל בין גילי 13־10. מהיום בו התחלתי לכסות תחרויות שחייה ראיתי את התופעה הזו. אחרי הכל, ברחבי תבל תינוקות עורכים היכרות מוקדמת עם המים ומקבלים יסודות ראשונים של שחייה.
בעקבות הזהב המדהים, שמחזיר לחיים את המסורת המפוארת של ישראל בבריכה, עברתי על הרשימות מפעם ונזכרתי בין השאר בשניים מהשחיינים הגדולים שהיו לו – שלומית ניר (לאחר מכן שלומית ניר־טור) ומשה גרטל, שבגיל 17 ארון המדליות שלהם כבר היה בשלבי תכנון מתקדמים של הרחבה.
ניר ייצגה את ישראל באולימפיאדת מקסיקו כבר בגיל 16, אבל עברה הרבה עוד לפני כן, כשהייתה ממש ילדה, אפילו לא נערה. ב־1964, לפני שחגגה יום הולדת 12, היא כבר השתתפה באליפות ישראל בקרית-טבעון. בגיל 13 ייצגה את ישראל בתחרויות בוגרות באוסטריה, איטליה ויוגוסלביה. במכביה השביעית, בהיותה בת 17, היא שבתה את הדמיון של כל הצופים עם 7 מדליות – 2 זהב, 4 כסף ו־1 מארד). ב־1964 גרטל עוד לא חגג 18, אבל כבר גרף את הזהב במשחה ל־1,500 מטר באליפות ישראל בבריכה המיתולוגית בשכונת בת גלים בחיפה. זו רק טעימה קטנה ממה שהשיג בקריירה.
2 צפייה בגלריה
מה שנראה לנו כיום מובן מאליו הוא פרי עבודה מאומצת של שנים
(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)
כמובן שההישג הענק בבודפשט עדיין לא מבטיח כלום לגורבנקו לקראת אולימפיאדת טוקיו. באולימפיאדת ריו הייתה עולה לגמר ומסיימת במקום החמישי הנהדר עם תוצאה כזו, אבל היא לא משחקת בכאילו, אלא עושה דברים אמיתיים. מי שחושב שהאולימפיאדה היא חזות הכל, לא יודע להעריך את עוצמת התואר "אלופת אירופה".
הרי במשך עשרות שנים אירופה הייתה בגדר אזור מחוץ לתחום עבור שחייני ישראל. הגעתי בזמנו למספר אליפויות אירופה עם המאמן הלאומי של ישראל בעבר, יוסף טלקי. הוא היה אוסף כמה לירות ממוסדות הספורט השונים ומקיבוץ כפר מכבי בו היה חבר, כדי להגיע על תקן צופה לתחרויות הגדולות. עיתונאים מרחבי היבשת התנפלו עליו וטענו שאין לו מה לחפש באליפויות האלה, ואמרו: "אתם הרי מתחרים באסיה, גורפים שם הרבה מדליות". אבל טלקי ידע שחשוב לצבור את הידע המקצועי, ולהכיר את האנשים הנכונים כדי לקבל הזמנות לתחרויות באירופה, שמות כמו תחרות 8 האומות בקרדיף, 7 הגבעות ברומא ומשחים באיסלנד ובאוסטריה, אליהם נבחרת ישראל הגיעה אחרי מאבק ממושך.
מה שנראה לנו כיום מובן מאליו הוא פרי עבודה מאומצת של שנים, לא מעט בסיקסטיז ובסבנטיז, בו ענפי ספורט ישראלים חיפשו להתקדם במשאבים אפסיים, ואנשי מקצוע הסתובבו כך בכל היבשת כדי להביא לכאן חדשנות ולשפר את המעמד שלנו. איש מהם לא חלם עד כמה רחוק אפשר להגיע, אבל המסע שהפסגה שלו (כרגע) היא מדליית הזהב של גורבנקו, התחיל בצעדים הקטנים שלהם.
