את העונה הבאה אסור לפתוח בלי קהל. נכון, הספורט והכדורגל בפרט, נותנים לנו שמחה, הנאה, תחושת שייכות. רבים יגידו שגם אם זה משוחק רק בטלוויזיה בלי קהל זה מספיק, הרי האופציה השנייה היא פשוט לא לשחק. יש שאף יוסיפו שהספורט הוא חלק בלתי נפרד מהכלכלה, המון עובדים ואנשים מרוויחים את משכורתם בספורט (שחקנים מאמנים, מטפלים וכו). הטענות האלה נכונות.
יש באמת אלפי אנשים שמרוויחים את כספם באמצעות הספורט, וגם אם הענף משוחק רק בטלוויזיה זה מספיק שמחה עבור לא מעט אוהדים, ואנשי ספורט בעולם, זה לחלוטין סובייקטיבי. אבל כדורגל הגיע לאן שהגיע קודם כל בגלל הקהל.
שורות הקורונה באצטדיון בלומפילדשורות הקורונה באצטדיון בלומפילד
יציעים ריקים בבלומפילד
(צילום: אבי מועלם)
זו לא קלישאה, הכדורגל שהתפתח באנגליה, במרכז לונדון, הגיע לצפון, ושם קבוצות נוצרו על הקהילה בה הם חיים. הוקמו קבוצות בבלקבורן, בשפילד, בסנדרלנד, בניוקאסל וכל אזור הצפון.
בנוסף, כדורגל התפתח כך בכל העולם, קבוצות נוצרו מהשכונות, והכפרים בהם הקהילה חיה. הכדורגל התפתח להיות המשחק הנצפה בעולם בזכות האושר והשמחה הרגעיים, שנוצרים בקהילה מסוימת ברגע מסוים. אם תשמעו ותראו איך מגיבים אוהדי קבוצות מקומיות, באנגליה, גרמניה, ארגנטינה (גם במקומות הזויים יותר) בדקות אחרי גול הניצחון של קבוצתם, או בדקות לחץ של איזה משחק חשוב, בעוד איזה משחק ליגה סטנדרטי –
תוכלו להבין את המשמעות האדירה של רגע "הגול" עבורם, או שריקה לסיום המשחק בעוד יום קשה.
משהו בהבעת פנים משתנה ומשתחרר. עבור הצופים הניטרליים, הרגע שבו הכדור מוצא את הרשת תמיד נחמד, בטח אם הגול מיוחד יותר, נדיר יותר, או אפילו איזה שער ניצחון של קבוצת צמרת בדקה ה-90. תמיד זה יהיה רגע נחמד ומהנה. לא מעבר.
אבל בשבילנו, אלה שנוסעים לכל משחק, אלה שחיים את הקבוצה שלהם, זה הרבה יותר מזה.
בואו ניקח את שער האליפות של מנצ'סטר סיטי ב־2012, רגע היסטורי עבור עשרות אלפי אוהדים, הרי הם לא זכו באליפות 44 שנה. כלומר, נסתכל על 10 הדקות האחרונות של המשחק, ק.פ.ר מובילה 1:2, וכל תוצאה מלבד ניצחון של סיטי והם יאבדו את האליפות שהייתה בידם. ב-10 הדקות האחרונות לא הייתה שום טקטיקה של מאמנים, או איזה מהלך מתוכנן מראש, זה מקרה קלאסי לתיאוריית "הכל מקרי".
האוהדים באצטדיון כבר מזמן איבדו את שלוותם, ואני בטוח שרובם בדקות ארוכות השלימו עם אובדן האליפות. אבל מה יש להיות מאוכזב, הרי זו אחת העונות הגדולות בהיסטוריה של המועדון, ואם 44 שנים הם לא לקחו אליפות, אז עוד שנה לא יקרה כלום, עדיף להיות רלוונטיים, מאשר לא להיות.
לאורך רבע השעה האחרונה, הבמאי בוחר להתמקד כל פעם בחבורת אוהדים שונה.
אוהדים פשוט תפוסים את הראש, מכים את הכיסא שלהם, בוכים, מתפרקים, לא יודעים ממה לעשות עם עצמם, ואיך מתנהלים בסיטואציה ההזויה הזו.
הרי אף איש חינוך או הורה לא מלמד איך מתנהגים בתור אוהדים בסיטואציות מסוימות, זה נרכש מהסביבה.
בבוקר כל אחד מהם דמיין אליפות, ובצהרים הוא סביב 60 אלף אנשים במשבר עמוק.
כל אוהד מצפה לרגע הזה, אבל אף אחד לא מוכן בשבילו. שער ניצחון, שער אליפות, זה רגע שכל מי שפוקד את אצטדיוני קבוצתו באופן קבוע מדמיין בראשו. כשהרגע מגיע אף אחד מהם לא מוכן, לא משנה כמה פעמים דמיין את זה בראשו.
התמונות אחרי שערים דרמטיים, מרגשות בעיקר בגלל האוהדים, אלה תגובות אמיתיות, אף סרט לא יכול להפיק כאלה תמונות מניצבים. הקהילה שלי "אלופה", הקהילה שלי "ניצחה" זו מהות הכדורגל.
הרגעים הגדולים, אלה שלנו כאוהדים הכי קל להתחבר ולהבין, אלה סרטונים שמראים את האהבה של משפחה לקבוצה או קהילה. אם באליפות של ליברפול אחרי 30 שנה, זה הסרטון של האבא והבן שיוצאים "למסע" האליפות. אם בגול האליפות של סיטי זה אוהדים בוכים מאושר ופורצים למגרש, אם זה ברומא שעושים מהפך בדקה ה-85 על ברצלונה ואנשים לא יודעים את נפשם משמחה ואושר.
יש כאלה מאות דוגמאות, ומאות אלפי סיפורים מאחורי כל אחד מהם. אחרי פגרת הקורונה לא פעם היו שערי ניצחון דרמטיים, לא פעם קרתה הפתעה במשחק כדורגל, אליפויות של עשרות שנים נשברו. את מי זה הלהיב? למישהו זה הזכיר את המשחק הנצפה בעולם?
ברור שלא!
נסו לדמיין מה עובר על אוהדי ליברפול (אלה המינויים שמגיעים כל משחק לאצטדיון), לזה הם פיללו 30 שנים? ככה שוברים את בצורת האליפות, בשמחת פייסבוק ואינסטגרם?
במקום שזה יהיה בכל הצבעים האפשריים, זה נראה בפילטרים, אליפותFOOTBALL MANEGER עצובה. למנהלים, מאמנים, שחקנים, עיתונאים תמיד יהיו תחליפים.
תוציא מהכדורגל את הקהל, ואין הבדל בינו לכדור־יד (בלי טיפת זלזול, יש הבדל היסטורי משמעותי). אסור לשחק את עונת המשחקים הבאה בלי קהל, גם אם זה אומר שנדחה הכל בעוד שנה!
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.