"הופתעתי לראות כמה אפל וכועס נובאק צריך להיות כדי לצאת לשם ולנצח" (אנדרה אגאסי, מתוך הסרט התיעודי "נובאק ג'וקוביץ': הזאב בחורף")
כאשר יעלה הלילה נובאק ג'וקוביץ' למשחק בסיבוב הראשון באליפות ארה"ב ה־20 שלו, נגד מריאנו נאבונה מארגנטינה (48 בעולם), הוא יתקבל בתשואות סוערות. גדול הטניסאים בכל הזמנים, במה שתהיה אולי ההופעה האחרונה שלו בפלאשינג מדו, ירגיש סוף־סוף חיבוק מהקהל בניו־יורק. הערכה וכבוד לקריירה ולהישגים שיש להם מעט מאוד מקבילות בהיסטוריה של הספורט האינדיבידואלי, אבל זה לא יהיה חיבוק של אהבה. את זה נתנה ניו־יורק בשבוע שעבר לרוג'ר פדרר, כשחזר לאצטדיון ארתור אש למשחק ראווה. את זה היא תיתן גם לרפאל נדאל אם יחזור יום אחד. בכל מקרה, ג'וקוביץ' תמיד העדיף שיכבדו אותו לפני הכל. את האהבה הוא כבר יקבל מילדיו.
נולה מדורג היום חמישי בעולם, למרות שהוא בן 39 ומשתתף במעט מאוד טורנירים. זה גם בגלל שטניס הגברים שמעבר ליאניק סינר וקרלוס אלקראס נמצא במשבר - ואפילו שני אלה השתתפו השנה יחד רק בטורניר גראנד סלאם אחד (הפעם סינר הפצוע בחוץ ואלקראס חוזר) - וגם כי בטורנירים שבהם הוא כן משחק, ג'וקוביץ' עדיין טוב יותר כמעט מכולם. הוא הגיע לפחות לחצי הגמר בשישה משבעת טורנירי הגראנד סלאם האחרונים, ובינואר הפך למבוגר ביותר בהיסטוריה שהגיע לגמר אליפות אוסטרליה הפתוחה.
בשארית כוחותיו
"למה אתם רוצים שאצא לפנסיה אם אני עדיין יכול לנצח?" הוא שואל בסרט הדוקומנטרי החדש של "אמזון פריים". זו שאלה טובה, אבל שאלה טובה עוד יותר היא: "למה ג'וקוביץ', שיאן תארי הגראנד סלאם, הטניסאי הגדול אי־פעם, שכל גופו דואב וילדיו מתגעגעים אליו, מרגיש שהוא עדיין לא יכול לפרוש?" אפילו ג'וקוביץ' לא יודע את התשובה. אולי אליפות ארה"ב תיתן לו אותה.
סרטו של הבמאי ג'ייסון הייר - מתהילת הסדרה "הריקוד האחרון", ששמרה על השפיות של כולנו בתחילת ימי הקורונה - הוא שירות מצוין עבור אוהדי טניס חדשים. הוא נותן מבט מלמעלה על האופן שבו גדל והתעצב מי שזכה ב־24 תארי גראנד סלאם, ורוצה את מספר 25 שיעניק לו בלעדית את המקום הראשון בכל הזמנים מעל מרגרט קורט. הסרט מבוים היטב ומהיר מאוד - כ־90 דקות בלבד. לעומת זאת, מי שמעורה בטניס מקבל מעט מאוד אינפורמציה חדשה, ובעיקר הסרט לא מסביר מדוע הוא בכלל נעשה עכשיו. אם נובאק לא פורש, אז למה צריך את הסיכום המהיר מדי של קריירה וחיים ששווים סדרה דוקומנטרית שלמה? גם את התשובה לזה רק ג'וקוביץ' יודע.
מה שהסרט כן עושה, גם עבור חובבי טניס, הוא להזכיר כיצד הגענו עד הלום. נובאק, קל כבר לשכוח, הוא ילד שגדל במלחמה. עד גיל ארבע הוא היה עוד זאטוט יוגוסלבי, ואז השמיים נפלו עליו למשך כמעט עשור מבלי שיידע למה. הוא סיפר פעם לתוכנית "60 דקות" כי "במשך חודשיים וחצי של התקפות נאט"ו התעוררנו כל לילה בשתיים־שלוש לפנות בוקר כדי לרוץ למקלט בבניין השני, אבל אני מעדיף לזכור שלא היינו צריכים ללכת לבית הספר ושיחקנו יותר טניס".
אלה טראומות מלחמה מוכרות היטב גם בעברית, ואליהן מתווספים הריקושטים: כלכלה קורסת והורים שהחליטו להמר את כל מה שהיה להם - וגם את מה שלא היה להם (האבא הסתבךה בחובות עם אנשים שלא כדאי להתעסק איתם) - על הילד הקטן שנראה כי היה לו כישרון גדול. הסרט נוגע לכמה שניות גם במרירות של אחיו של נובאק כלפי ההורים שהעדיפו אותו.
המלחמה בבלקן עיצבה כל פינה בהוויה של ג'וקוביץ'. כל מה שרואים ב־20 השנים האחרונות על מגרש הטניס הוא תוצאה שלה. הכעס, ההתרסה, התחושה הקבועה של "העולם כולו נגדי", הספקות העצמיים שלא נעלמים גם ממרומי הר ראשמור שעליו הוא יושב היום. עם כל המטען הזה הגיע נולה לענף שיש בו מעט מאוד סיפורי "הכישרון הספורטיבי שלי הציל אותי מגורל רע". טניס הוא עדיין ענף לילדים שהוריהם יכולים להרשות לעצמם את העלויות שלו. ג'וקוביץ' לא הגיע משום קאנטרי קלאב.
רודף כבוד
הממסד של הסבב המקצועני לא אהב אותו מההתחלה. החיקויים שלו התקבלו כ"חוסר כבוד" מצד שחקן שעוד לא זכה בכלום ומעז לצחוק על הדרך שבה רפאל נדאל שולף את המכנסיים מהישבן. וכשהוא התחיל לנצח, נטרו לו אפילו יותר. העולם אהב את פדרר ונדאל, והיריבות ביניהם הייתה גם גלדיאטורית וגם רומנטית. ג'וקוביץ' לא אמור היה להיות שם והוא הרגיש את זה. זה רק הכעיס אותו עוד יותר. כמו שאמר מייקל ג'ורדן, גיבור הפרויקט המפורסם הקודם של ג'ייסון הייר, הוא לקח את זה אישית. רק שהפעם זה באמת היה אישי.
ג'וקוביץ', נדאל ופדרר
(צילום: Julian Finney/Getty Images for Laver Cup)
פיזית, נובאק הוא יצירה נדירה, ואנשים שקשישים מספיק כדי לזכור את תחילת הקריירה שלו מתקשים להאמין שהיא אמיתית. "ג'וקוביץ' חיבר יכולות פיזיות ומנטליות וכישרון ברמה שלא נראתה מעולם בטניס, ואולי אף בשום ענף אחר", כתב פעם מגזין בריאות אמריקאי, אבל בתחילת הקריירה הוא היה עייף כל הזמן, נשבר מהר, פרש ממשחקים ולא הצליח להגיע לרמות הכושר של פדרר ונדאל. לא פיזית ולא מנטלית.
ברבע גמר אליפות אוסטרליה הפתוחה ב־2010, במשחק נגד ז'ו־וילפריד צונגה, סבל הסרבי מקוצר נשימה ומבחילות. אחרי המשחק הקיא בחדר ההלבשה. ככל שהתרבו המקרים האלה, כך גדלה הספקנות של הקהל ושל יריביו בסבב, שחשבו שהוא עושה הצגות. למרות שג'וקוביץ' אכן לא חף מתעלולים על המגרש, הוא לא עשה הצגות. היו לו הרבה בעיות פיזיות, שבסופו של דבר התברר כי נבעו בעיקר מתזונה לא נכונה. מאותו רגע הוא בנה את עצמו כמפלצת.
טניס מקצועני הוא בקלות הענף האישי הקשה ביותר. הוא דורש יכולות של רץ ל־10,000 מטר, הודף כדור ברזל, כדורגלן ומתעמל - וגם את היכולת לעשות את כל זה ברמה הגבוהה ביותר כמעט כל השנה. ברגע שג'וקוביץ' החליט שהוא מוכן לכל ההקרבות האלה, בתוספת יוגה, מדיטציה וייעוץ פסיכולוגי, הוא הפך לבלתי עציר. בין השנים 2008 ל־2012, שבהן שלושת הגדולים היו בשיאם בדיוק באותו זמן, ג'וקוביץ' ונדאל ניצחו את פדרר יותר משהוא ניצח אותם. וככל שנובאק התחזק, הוא התחיל לנצח את שניהם באופן עקבי.
בגיל 39 ג'וקוביץ' עדיין טוב יותר מכפי שהיה פדרר בגיל הזה, ונדאל בכלל פרש בגיל 38, אבל זה לא אומר שהגוף שלו לא שבור. כשהפסיד החודש בסיבוב השני של טורניר סינסינטי, תחת עומס חום כבד ו־85 אחוזי לחות, היה ברור כי הוא מתקשה לנשום לפני שקרס במרכז המגרש והקיא לתוך המגבת. זה הזכיר את המשחק ההוא מול צונגה ב־2010. לאנשים שמאמינים בסמליות, זה אולי היה רמז לפרוש. מבחינת ג'וקוביץ', המצב הכרוני הזה, שלדבריו מחמיר בתנאי מזג אוויר חמים ולחים, הוא רק עוד התרסה של החיים שהוא צריך להשתיק.
לפני עשר שנים שימש אנדרה אגאסי כמאמנו של ג'וקוביץ' במשך עשרה חודשים. זו שותפות שהיה לה פוטנציאל מרגש ממש, אבל הסיום המהיר שלה לא הפתיע. אגאסי - שאומר בסרט כי "נובאק לא מקבל את הכבוד שמגיע לו, למרות שברור שהוא הטוב ביותר אי פעם" - גדל עם טראומות ילדות משלו, אבל אף אחת מהן לא כללה חיים בבית בלי מקלט תחת הפצצות. ועדיין, לקח לו הרבה שנים לפתח יחס פילוסופי לטניס. "אתה משחק את הנקודה הבאה", אמר פעם, "ואז את הנקודה שאחריה, ואם בכל אחת מהנקודות האלה היית הכי טוב שאתה יכול, אתה צריך להיות שלם עם עצמך גם אם לוח התוצאות מראה אחרת".
מימין, אנדרה אגאסי
(צילום: REUTERS/Stephanie Lecocq)
אולי מספיק?
זו לא גישה שג'וקוביץ' מסוגל לאמץ. אגאסי גם לא מבין מדוע נובאק עדיין משחק. "טניס גוזל ממך את הילדות, אבל הוא נותן לך הצלחה שמאפשרת לך לגדל את הילדים שלך בלי טרדות", הוא אומר, אבל גם זה טיעון שמתקשה לחדור דרך הפנומן שהרוויח בקריירה יותר מחצי מיליארד דולר מפרסים ומהכנסות מחוץ למגרש. אפילו אבא שלו מנסה כבר כמה שנים להוציא את הבן לפנסיה בשאלה המתבקשת מאוד: "מה עוד יש לך לעשות במשחק הזה?"
מעט מאוד ספורטאים גדולים ידעו לפרוש בשיא. מגרש הטניס היה התרפיה של ג'וקוביץ' כל חייו - "זו הזהות שלי, זה מה שמגדיר אותי" - והפחד ממה שיקרה לו בלעדיו כנראה עדיין גדול מדי. ואולי התשובה בכלל הרבה יותר פשוטה: הוא באמת מאמין שיש בו עוד תואר גראנד סלאם אחד, ומי יכול להתווכח עם זה?
