אני אוהד הפועל תל אביב בכדורסל כמעט מאז לידתי. לא מטאפורה. אדום מהעריסה. אפילו זכיתי לכהן כדובר המועדון וחבר הנהלתו בשנים 1986–1988 – שנים שבהן האדום היה לא רק צבע, אלא גם אמירה.
בנערותי ראיתי את הפועל תל אביב עושה דברים שכיום נשמעים כמעט מיתולוגיים: לוקחת תארים, כן – היו גם כאלה; מביסה את מכבי תל אביב; ומנצחת בדרבים את הצהובים גם בהפרש של נקודה או שתיים, כשכל סל הוא עניין של חיים ומוות. אלו היו רגעים שבהם האמונה קדמה לסטטיסטיקה, והלב ניצח את התקציב.
היום, כאוהד ותיק יותר (נקרא לזה בעדינות "מהכורסה" – בכל זאת, התבגרתי), אני ממשיך ליהנות מהקבוצה שלי. ולא תמיד זה קל. התקופה הנוכחית רחוקה מלהיות אידילית: מיציץ' עובר תקופה רעה מאוד; בלייקני מושפע מבעיות שמורגשות היטב בתפקוד; אוטורו ומוטלי חסרי יציבות; ים מדר עדיין לא חזר לגמרי מהפציעה; ותומר גינת, למרבה הצער, כמעט שלא רואה פרקט ביורוליג. ובכל זאת – מנצחים.
לפעמים בעינוי. לפעמים בקושי. לפעמים במזל. לפעמים בהברקה אחת של שחקני "השכונה", כאלה שלא תמיד מופיעים בכותרות אבל כן מופיעים בדיוק כשצריך – כמו ג'ונס. לא כדורסל מושלם, לא הרמוניה אסתטית, אבל דבר אחד יש: אופי. והעיקר – התוצאה.
ועל כך מגיעה תודה גדולה לעופר ינאי ולשותפיו. הם בנו קבוצה מנצחת. לא קבוצה של סיסמאות, לא קבוצה של מאבקי אגו בין ארגוני אוהדים – אלא קבוצה שיודעת לנצח. ובעיניי, זה חשוב יותר מכל ארגון, מכל רעש ומכל שלט ביציע.
אז נותר לי רק לקוות שביום שבו נגיע, בעזרת השם, לגמר היורוליג – כן, מותר לחלום – נוביל לקראת הסיום, והאולטראס לא יחליטו ."לעזור" ולפוצץ את המשחק. כי לפעמים האויב הגדול ביותר של הפועל תל אביב הוא לא היריבה, אלא עודף ההתלהבות של אוהדיה.
ובינתיים – יאללה הפועל.
ואדום עולה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
