קובי בראיינט, שמת השבוע לפני שש שנים בתאונת מסוק, היה פריק של כדורסל. אובססיבי. הוא נולד בשביל לשחק כדורסל, הוא זכה באליפויות ובאוסקר בגלל כדורסל, והוא מת כשטס לאמן את נבחרת הכדורסל של בתו. הוא היה נאמן ומסור למשחק. הוא לא שיקר לו מעולם, והוא לא עשה לעצמו שום הנחות.
ב-21 בינואר, 2015, בראיינט קרע שריר בכתפו הימנית, מה שפגע בידו הקולעת. הוא יצא מהמשחק, נכנס חמש דקות לסוף בפיגור 13 נקודות, והמשיך לשחק רק עם יד שמאל. הדיאגנוזה אחרי המשחק הייתה קרע שמחייב ניתוח, והמשמעות הייתה שבראיינט יסיים את העונה. כשהוא נשאל בחדר ההלבשה מדוע לא הוציא את עצמו מהמשחק, הוא הצביע על ידו השמאלית, ואמר לעיתונאים: "יש לי עוד אחת". זה מאפיין בולט של הקריירה שלו: לעולם אין תירוצים. במשחק אחר, ב-2013, הוא קרע את גיד האכילס ונשאר על המגרש לזרוק את זריקות העונשין. לא אנושי.
פול פירס היה אחד היריבים הגדולים של קובי. שניהם ייצגו את היריבות הגדולה ביותר בכדורסל האמריקאי, בין לוס אנג'לס לייקרס לבוסטון סלטיקס, ושניהם נפגשו פעמיים בגמר ה-NBA (2008 ו-2010). בגמר הראשון פירס התעלה על בראיינט וזכה בטבעת. לפי סיפורים של חבריו לנבחרת ארה"ב, בראיינט הסתובב במשך כל המשחקים האולימפיים עם תמונה של פירס שאותה גזר מהעיתון כדי לייצר לעצמו מוטיבציה. בראיינט הוביל את הנבחרת למאזן מושלם ומדליית זהב באולימפיאדת בייג'ינג 2008, ושנתיים לאחר מכן הלייקרס זכו באליפות לאחר ניצחון בגמר על בוסטון של פירס.
בין האליפות של בוסטון והאולימפיאדה, בראיינט ופירס נפגשו לצילום פרסומת לנייקי. פרסומת. צ'יל. הכל ברגוע. קצת נראטיב, קצת דרמה, זוויות צילום טובות, קריאייטיב, מגע ורשרוש הכדור ברשת. צ'יל. פירס מקבל את הכדור, מוריד אותו לרצפה, וקובי חוטף לו את הכדור. פירס מקבל את הכדור, מטעה פעם אחת, מוריד את הכדור לרצפה, ובראיינט גונב לו את הכדור. פירס מבין שכדי למלא את התפקיד שלו ולשים את הכדור בסל, הוא חייב לקחת את הפרסומת בתחרותיות רצינית. כדורסל, פרקט, תוקף ומגן. בראיינט לא נותן למיליגרם של חוסר אותנטיות לחדור לשם. הוא לא לובש תחפושות. זה מי שהוא. פריק של כדורסל.
לא ויתר לאף אחד - בעיקר לא לעצמו
מאמני כושר וכוח היו קובעים איתו אימונים בשבע בבוקר, ביום שאחרי משחק. בארבע או בחמש בבוקר, כשהם הגיעו לאולם כדי להכין את האימון, הם גילו שבראיינט מזיע שם כבר שעתיים. ב-2008 הוא ביקש ממאמן הכושר אימון באופניים כדי לשפר את הכושר שלו. מאמן הכושר חשב על אופניים נייחים, אבל בראיינט התכוון לדבר האמיתי. הוא יצא לרכיבה של 65 ק"מ עם מאמן הכושר והשומר האישי שלו, רכיבה שהסתיימה בשתיים בלילה. שעתיים אחר כך, הוא כבר היה במגרש האימונים. "אני זוכר שירדנו בשמונה בבוקר לארוחת בוקר במלון", סיפר בזמנו כריס בוש, "קובי הגיע לארוחה כשהוא כבר חבוש ועם קרח על הברכיים. כולנו בקושי התעוררנו".
4 צפייה בגלריה
לא ויתר לו גם כשהשניים הצטלמו לפרסומת. קובי מול פול פירס
(צילום: AP Photo/Charles Krupa)
הוא העביר שעות שלמות באימוני קליעה באולם חשוך לחלוטין. מבחינתו, כל זריקה הייתה זריקה מכריעה. "אלו אימונים שבונים את האינסטינקט שלי, את היכולת שלי לשחק כדורסל לפי מה שהשרירים שלי זוכרים", הוא הסביר. כשלוק וולטון, בעונה הראשונה שלו בליגה, הגיע לאחד האימונים מאוחר והסריח מאלכוהול, בראיינט הורה לשאר שחקני הקבוצה לא לעזור לו בכל פעם שהוא שמר עליו, ודאג שוולטון ישמור עליו בכל התקפה. וולטון לא איחר יותר.
בנובמבר 2005, הלייקרס הגיעו לפילדלפיה, העיר שבה הוא גדל. אנדרה איגודלה שמר על בראיינט והחזיק אותו על 17 נקודות ב-7 מ-27 מהשדה. "זו אחת מתצוגות ההגנה היותר טובות שראיתי על בראיינט", אמר פיל ג'קסון, מאמן הלייקרס דאז. חודשיים לאחר מכן, שתי הקבוצות נפגשו שוב. בראיינט חיפש את איגודלה בחדר ההלבשה, לא מצא אותו וביקש מחבריו לקבוצה להעביר לו מסר: "אני הולך לשים לך 50 נקודות על הראש". חבריו של איגודלה, נרתמו כדי לעצור את בראיינט מלהפוך את הטראש טוק הזה לנבואה שמגשימה את עצמה. הם הצליחו. הוא קלע רק 48.
מדען כדורסל
בראיינט היה תלמיד של המשחק. הוא השקיע שעות, משהו בסדר גודל שחברות משקיעות במחקר ופיתוח, כדי להשיג עוד מילימטר של יתרון על היריב שלו. הוא היה מתקשר למייקל ג'ורדן בשתיים או בשלוש בלילה כדי לשאול אותו באיזו זווית בדיוק צריכה להיות הרגל השמאלית שלו כשהוא מסתובב ימינה לקליעה עם הגב לסל מקו הרוחב (כשבראיינט פנה לעסקים, הוא התקשר בשעות דומות לשותפיו לעסקים כדי לשאול שאלות ולקבל כיוונים, מה שעורר אצל אשתו של אחד השותפים חשד שהוא מנהל רומן).
אבל הסיפור הבא מ-2009, הוא כבר מדע בדיוני שקרה באמת וממחיש עד כמה בראיינט היה מחובר למשחק ועד כמה הוא היה מדען כדורסל. "הפעם הראשונה שבה דיברתי עם קובי הייתה ב-2009, כשהלייקרס הגיעו לשארלוט למשחק חוץ", סיפר בעבר ג'רלד הנדרסון, אז רוקי בשארלוט, ומי שגדל בפילדלפיה כמעריץ של בראיינט, אגדת תיכונים בעיר. "החלטתי להגיע למגרש שלוש או ארבע שעות לפני המשחק, גם כדי להראות לו עד כמה אני משקיע במשחק, גם כדי לכבד אותו וגם ללמוד ממנו. כשיצאתי מחדר ההלבשה לפרקט, קובי כבר היה שם, עמוק בתוך אימון הקליעות שלו".
הנדרסון עמד על קו האורך וצפה בבראיינט, אבל אז קרה משהו נדיר. בראיינט החטיא זריקה, ואז עוד אחת. הוא התקרב, התרחק, זרק מהפינה, מהעונשין, מעבר לקו השלוש. החטאה, החטאה, החטאה, החטאה. בראיינט קרא לאנשי התחזוקה, וביקש שיבדקו משהו. הם הגיעו עם סולם וסרט מדידה וקובי הלך לחצי המגרש השני, שבו זרק הנדרסון.
"מרוב התרגשות שהוא בכלל מדבר אתי, אני בקושי זוכר מה הוא אמר", נזכר הנדרסון בטור שכתב על המקרה לאחר מותו הטראגי של בראיינט, "אבל אני זוכר שהוא אמר לי שהטבעת נמוכה מדי, אולי ברבע אינץ', ואני אומר לעצמי 'קובי תפסיק. הכל בסדר עם הטבעת של הסל, אתה פשוט מחטיא'. אחרי המשחק הלכתי למישהו מהתחזוקה ושאלתי מה היה שם בדיוק והוא אמר לי: 'מישהו התריע בפנינו שהסל נמוך מדי והיינו צריכים להרים את הטבעת מעט'. שאלתי בכמה הטבעת הייתה נמוכה ואתם יכולים לנחש לבד מה הייתה התשובה".
בראיינט קלע 30 נקודות באותו ערב. "אחרי המשחק", נזכר הנדרסון, "המאמן לארי בראון בא אליי, והוא מאמן שלא מעניק הרבה מחמאות לרוקיז, והוא אמר לי שעשיתי עבודה ממש טובה בשמירה על בראיינט. עבודה ממש טובה. 30 נקודות".
צריך לשנן את זה טוב כדי להבין את מערכת היחסים בין בראיינט לכדורסל. הוא הגיע להתאמן באולם שבו הוא משחק פעם אחת בשנה. הגובה של הסל הוא עשרה פיט (קצת יותר משלושה מטר). יש 480 רבעי אינץ' בעשרה פיט, ובראיינט, באולם חוץ לא מוכר, שם לב לאחד מהם. הוא תמיד רקד נכון, לפעמים הרצפה הייתה באמת עקומה.
פורסם לראשונה: 19:18, 30.01.26
